הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בהקרבת קרבן פסח ישנם כמה דינים שלא מצינו בכל קרבן אחר, הן בעניינו של המקריב והן בעונש המבטלו. מדיני המקריב – "כל בן נכר לא יאכל בו" "וכל ערל לא יאכל בו" (פרק יב פס' מג ו-מח) ופירש"י "בן נכר – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, ואחד גוי ואחד ישראל מומר במשמע" "וכל ערל – להביא את שמתו אחיו מחמת מילה". כלומר, מומר ומי שלא מל אפילו מחמת אונס פסולים להקריב את קרבן פסח. ואף בביטול קרבן פסח מצינו שהחמירה התורה ביותר לחייבו כרת (במדבר ט יג) מה שלא מצינו בשום ביטול מצות עשה [מלבד ביטול מצות מילה].
ויש להבין מדוע פסלה התורה את המומר והערל בקרבן פסח. והרי אפילו גויים יכולים לנדור נדרים ונדבות לקרבן (חולין יג ב). וביותר קשה מערל האנוס מפני הסכנה לפי שמתו אחיו מחמת מילה, שודאי מחויב בכל המצוות כולן ורק מקרבן פסח פטור. ומאידך יש להבין מדוע החמירה התורה כל כך בעונשו של המבטל קרבן פסח שמחויב כרת.
עוד יש להבין, שרואים אנו קשר בין מצוות פסח למצוות מילה, שמצוות מילה משמשת כתנאי להקרבת הפסח, וכמו כן אלו שתי המצוות היחידות בתורה שהמבטלם חייב כרת, ואף בנביא (יחזקאל טו ד) כוללם יחד במשלו על יציאת מצרים "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי" ופירשו חז"ל שהזכות שעמדה לעם ישראל ביציאת מצרים הייתה מכח שני "דמים" – דם פסח ודם מילה. ויש להבין במה נתייחדו והתאחדו שתי מצוות אלו.
והנראה בזה, על פי הידוע שאדם הבא להתפקד לצבא המלך נדרש לשני תנאים בסיסיים – חיצוני ופנימי. החיצוני שצריך ללבוש את מדי צבא המלך והוא סימן בגוף. והפנימי – בנפש, שמוכן למסור את נפשו בעבור המלך, ואלו הם שני תנאים שהמסרב להם אינו יכול להימנות על צבא המלך.
והנה, עם ישראל טרם יציאתם ממצרים היו זהים למצרִים בהנהגותיהם ובדרכם וכדי לצאת ממצרים ולהוכיח שהם מתפקדים בצבא ה' נדרשו לשני תנאים – סימן בגוף והשתייכות בנפש. מצוות המילה הינה הסממן החיצוני בגוף, ואלו הקרבת קרבן פסח שהקרבתו הייתה סכנה לעם ישראל [לפי שהצאן היו אלוהיהם של מצרים], מוכיחה את השתייכות הנפש לקב"ה, שהראו נכונותם למסור נפשם עבור ציווי הבורא. ואכן הרשעים שהיו במצרים ולא רצו לעמוד בשני תנאים אלו מתו בשלושת ימי האפילה ולא יצאו ממצרים כי לא היו ראויים להימנות בלגיונו של מלך היוצאים לחרות ממצרים.
ועתה מובנים היטב דיניו היחודיים של קרבן פסח. שבעוד ששאר הקרבנות מטרתם לכפר או לרצות, שונה הוא קרבן פסח שמטרתו להוכיח שהאדם מתפקד על לגיונו של מלך. וכיון שלהתפקדות זו דרושים שני תנאים כאמור, השתייכות בגוף ע"י המילה והשתייכות בנפש שמוכן למסור נפשו עבור מצוות ה'. ממילא המומר והגוי שאינם מזדהים עם מצוות ה' – אינם שייכים למצווה זו. וכן הערל, אע"פ שלא מל מחמת אונס, אך כיון שחסר לו את התנאי הבסיסי להתפקד על צבא ה' – סממן הגוף, לכן אינו שייך במצווה זו. אך מאידך המבטל מצווה זו, שיכול להקריב ואינו מקריב, דומה הוא לחייל שערק החייב מיתה, ולכן המבטל את מצוות הפסח חייב כרת.
ובכך מתבאר הקשר בין פסח למילה, ששניהם יחד מראים על השייכות ללגיונו של מלך – המילה בגוף והפסח בנפש. ולכן מהווים שתי מצוות הללו את התנאי ליציאת מצרים, שעל ידם הראה עם ישראל שאינו שייך לעם המצרי אלא לקב"ה, והוא שאמר הנביא ביחזקאל "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" דם פסח ודם מילה, שרק ע"י שתי מצוות אלו שנעשו בדם, זכינו לצאת ממצרים.
ובכך יש ליתן טעם, במה שכתב רש"י על הפסוק (יב מח) "וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'" – "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד ת"ל והיה כאזרח הארץ [שמקריב את הפסח בי"ד ניסן]". ויש להבין מדוע רק בקרבן פסח היה עולה על דעתנו שהגר מחויב בו תכף לגירותו מה שלא מצינו בשאר מצוות [כגון ד' מינים שאין פסוק המלמד שאין הגר נוטלם מיד עם גירותו, לפי שפשוט הדבר שנוטלן בסוכות] ולהמתבאר שפסח ומילה הינם שני הדברים המראים על השתייכות האדם לעם ישראל, היה מקום שאין הגירות שלימה עד שהגר יקריב את קרבן הפסח שבכך מראה את השתייכותו הפנימית לעם ישראל, לכך חידש הכתוב שאף הגר מקריב בי"ד ניסן דווקא.