מי שם פה לאדם?

המדע מתקדם בצעדי ענק ובמהירות מסחררת. מוחות מבריקים מגויסים כדי לפתח ולשכלל את העולם עוד ועוד. פעולות שבעבר היו דורשות זמן רב, עמל ויזע, נעשות היום בלחיצת כפתור או בהוראה קולית. אדם מסוגל ליצור קשר עם רעהו הנמצא בקצה השני של כדור הארץ, תוך שניות ספורות. הכוח המניע למרוץ בלתי פוסק זה הוא השאיפה העזה להקל על החיים, ולהביא למקסימום פריון במינימום השקעה. היינו מצפים, שמציאות זו תביא בכנפיה מנוחת נפש לאנושות, שלווה, רוגע, שמחה ורוחב לב. אך העובדות טופחות על פנינו, ונדמה שההיפך הוא הנכון – חיינו מלאים קנאה, צרות עין, מתח, עצבנות, עצבות, דכאון ופחדים. אחת מ'תופעות הלוואי' של התקדמות המדע, היא תחושת הגאווה והאנוכיות. כשאדם מפתח ומשכלל את העולם, קיים חשש שמעטה של גאווה ואנוכיות ייערם על הלב, וישכיח ממנו את הידיעה האמתית, שמי שמנהל ומנהיג את חייו הוא בורא העולם.

היו פעמים, שהבורא נתן תזכורות גלויות וברורות לכך שהוא קיים, על ידי עשיית נסים. "נס" פירושו, שהבורא עושה פעולות החורגות מההנהגה הרגילה. ההנהגה השגרתית של העולם קרויה "טבע", וחריגה ממנה מתקבלת אצלנו בתור "נס".

מבחינת האדם, מצב נורמלי הוא כאשר השמש זורחת, השמים צבועים בתכלת, האנשים בריאים, גשמים יורדים בעתם והתבואה גדלה בשפע. לעומת זאת, מחלות, עצירת גשמים ושאר פורענויות, נתפסים אצלנו מצב לא נורמלי. זו הסיבה, שכאשר אדם מתעורר בבוקר והוא מרגיש טוב, בדרך כלל הוא אינו מתפעל מהעניין ואינו אומר לעצמו: "מדהים, איזה יופי, אני מרגיש בריא ורענן!" הוא אפילו אינו חושב על זה. ואילו כאשר הוא מתעורר בכאב ראש וחום גבוה הוא רוטן לעצמו: "אוי, מה קרה שאני לא מרגיש טוב? זה לא אמור להיות…"

פרשת "וארא" מתארת שבע מתוך עשר המכות שהביא הבורא על מצרים. המכות כולן, ללא יוצא מן הכלל, חרגו מגדרי ה"טבע" ומההנהגה הרגילה שהנהיג הבורא מאז ברא את העולם, וזאת כדי ללמד את האנושות שהבורא שולט על הטבע, ואין עוד מלבדו. הלימוד נועד בעיקר עבור בני ישראל, שיזכרו זאת לנצח.

מטרת הנסים הגלויים היא 'להשליך' תודעתית על הנסים הנסתרים ועל הטבע הכללי. זו הסיבה שמצוות מעשיות רבות נקבעו זכר ליציאת מצרים.

כשהבורא שלח את משה רבנו לגאול את בני ישראל, סרב משה לקבל עליו את השליחות, בטענה שעל פי דרך הטבע הוא לא יצליח במשימה, משום שהוא כבד פה וכבד לשון. על טענה זו, נתן הבורא למשה תשובה האמורה להיות בסיס חייו של כל יהודי באשר הוא: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר, הֲלֹא אָנֹכִי – השם" (שמות ד, יא). רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולוז'ין, בביאורו לתורה ("העמק דבר") כותב על פסוק זה: "שינויים המתהווים באנשים – זה מדבר וזה אילם וכדומה, אף על גב שהוא נראה בא במנהג העולם, ויש סיבה טבעית על מה הוא נעשה אילם או חרש, מכל מקום, מי סיבב הטבע? הלא אנכי השם. ואם כן, גם זה בא בכוונה ממני – שתהיה אתה כבד פה וכבד לשון."

כשם שדיבור, ראייה ושמיעה, הנראים לנו מצב טבעי, באים מחמת רצון השם – גם אילמות, עיוורון וחרשות באים מרצון השם למטרה מסוימת.

הלוואי שנצליח לחיות לאור ידיעה זו.

ניתן לראות עניין זה בתפילת "שמונה עשרה". בתחילת התפילה, עוד בטרם פותחים אנו את פינו בתהילה ובבקשות לבורא עולם, אנו אומרים: "השם שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך." מדוע פותחים אנו במשפט זה? משום שלפני שאדם עומד בתפילה בפני הבורא על בקשות גדולות כמו דעת, שכל ובינה, בריאות, חיים, גאולה, שלום ועוד, עליו להחדיר לתודעתו, שבורא עולם אחראי לא רק על הדברים הגדולים, אלא גם על הדברים הפשוטים והרגילים ביותר – אפילו על פתיחת השפתיים (ניתן לעיין בדרשות הר"ן דרוש חמישי, המרחיב בעניין).

בימי חנוכה ופורים מוסיפים אנו קטע לתפילת שמונה עשרה, באמצע ברכת "מודים". בברכת "מודים" אנו מודים על הפעולות היומיומיות ועל החסדים התמידיים: "נודֶה לְּךָ וּנְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ עַל חַיֵּינוּ הַמְּסוּרִים בְּיָדֶךָ וְעַל נִשְׁמותֵינוּ הַפְּקוּדות לָךְ, וְעַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יום עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאותֶיךָ וְטובותֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבקֶר וְצָהֳרָיִם." ומיד אנו מוסיפים את ההודאה על נסי חנוכה ופורים ה'חריגים' – "על הנסים ועל הפורקן…" לפי אחת הגרסאות, אומרים "ועל הנסים", בתוספת ו' החיבור. לאמור: אנו מודים על הנסים העל-טבעיים, כמו על הנסים שבכל יום ויום ובכל רגע ורגע.

זוהי האמת האלוקית – "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם, הכל בגזירת עליון" (רמב"ן, סוף פרשת בא).

דוד המלך כותב בתהלים: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ" (תהלים יט, ב). אותם שמים רגילים שאנו רואים מחלון ביתנו, הם מספרים סיפור בכל רגע. כל מה שצריך הוא להטות את האוזן.