הרב משה שינפלדפרשת שמות מתארת את הגלות הראשונה שעם ישראל עבר. חכמים כותבים: "כל המלכויות נקראו על שם מצרים, על שם שהם מְצֵרים לישראל" (בראשית רבה טז, ד). בפרשיות העוסקות בגלות מצרים טמונים רמזים רבים על העתיד של עם ישראל, ונראה כמה מהם: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם, וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ, וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יא-יד).
נתבונן מעט במילים: "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ". המילה "יפרוץ" היא מלשון ריבוי ("וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה", בראשית כח, יד), וכוונת הפסוק היא, שככל שהמצרים מעלים את רמת העינוי ואת קשי השעבוד, כך מתרבים בני ישראל מבחינה מספרית.
השאלה היא, אם כוונת המילים "וכן יפרוץ" היא ריבוי, מדוע כופלת התורה בלשונה – "כן ירבה וכן יפרוץ"?
ה"בן איש חי" (בספרו "עוד יוסף חי" על פרשת שמות) כותב את התשובה הבאה:
המדרש (מדרש תהלים ט) מביא דו-שיח בין פילוסוף רומאי לבין רבי אליעזר: "שאל פילוסוף את רבי אליעזר: לא אמר הנביא על אדום 'המה יבנו ואני אהרוס'? וכל מה שבנינו – קיים." כלומר, הנביא מלאכי כותב על אדום [מלכות רומי, שהחריבה את בית המקדש], שהם יבנו והקדוש ברוך הוא יהרוס להם: "כֹּה אָמַר השם צְבָאוֹת, הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס" (מלאכי א, ד). טען אותו פילוסוף, שהנבואה איננה מתגשמת, שהרי המציאות היא שהם בונים ואלוקים אינו הורס להם. ענה לו רבי אליעזר: "לא אמר אלא כנגד העצות שאתם יועצים עלינו בכל שנה ושנה לכלותנו." כלומר, כוונת הנביא בנבואה "המה יבנו ואני אהרוס", אינה לבניינים גשמיים, אלא לעצות ותכניות. אדום תשרטט ותבנה תכניות להשמיד את עם ישראל, והנביא אומר בדבר השם, שכל התכניות שלהם ייהרסו ולא ייצאו אל הפועל. אותו פילוסוף רומאי שמע את הדברים ואישר, שאכן הם מתכננים מדי שנה את תכנית "הפתרון הסופי", אולם בדרך בלתי מוסברת, קורסות התכניות ואינן יוצאות אל הפועל – "אמר לו: כך הוא, שאנחנו יושבים ומתייעצים בכל שנה לכלותכם, ואתי חד סבא ומבטל לון [מגיע סב אחד, ומבטל לנו]."
לאור מדרש זה ניתן לקבל פירוש נוסף לפסוק "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". "יפרוץ" מלשון פריצה (כפורץ פרצות בחומה) והריסה – "כאן אצל ישראל, בנה פרעה ועמו בנין גדול בעצות שלהם, שיעצו לכלותם בכמה אופנים. אמנם השם יתברך עשה להיפך, וכל עוד שהם מענים את בני ישראל יותר, הנה הם פרים ורבים יותר, וגם עושה פרצות בבניין העצה שלהם בדבר זה."
רעיון זה משמש הקדמה מעודדת לגלות מצרים וליתר הגלויות. התורה מבטיחה שתי הבטחות: א. "כאשר יענו אותו כן ירבה." ב. "וכן יפרוץ." התכניות הזדוניות של אומות העולם ייפרצו וייהרסו. הבורא לא יניח לאומות העולם לכלות את כלל ישראל.
נמשיך:
אלוקים מתגלה אל משה רבנו ומצווה אותו: "וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: השם אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ, וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה להשם אֱלֹהֵינוּ" (שמות ג, יח).
מדוע מציג משה בפני פרעה את אלוקים דווקא בתואר "אלוקי העבריים"? בפרט שאם נשים לב נראה, שהתורה אינה כותבת "אלוקי העברים" ביוד אחת, אלא "אלוקיי העבריים", באות יוד כפולה. הרעיון שזה בא לבטא הוא, שתכונת ה"עברי" איננה מאפיינת רק את הציבור, אלא את כל יחיד ויחיד ממנו, את כל אדם ואדם. וכך כותב רבי שמשון רפאל הירש:
"די היה לו לקדוש ברוך הוא באיש אחד שגילה אומץ רוח כאברהם אבינו, כדברי רבי יהודה (בראשית רבה מב, ח): כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ולכן נקרא עברי. כן ירש אומץ רוח זה וחוזק אופי זה כל אחד ואחד מבניו. לכן, בהציג משה בפני המלך את התביעה בשם 'העבריים', מכריז הוא בהשתמשו בשם זה: כל אחד מאתנו מייצג את הציבור, לכל אחד מאתנו אומץ רוח לעמוד לימין יעדי הציבור ולשאתם אתו לבדו, מול העולם כולו!"
"תדע, בעוד שאומות העולם נזכרות בפי נביאינו לעתים קרובות בדמות חיות, מיוצג ישראל לרוב בדמות אילן. כי במחי אצבע, בדקירת פגיון, אפשר למחוץ מנגנון של בעל חיים, לא כן העץ! חיוניותו חוזרת וניעורה בכל אחד מחלקיו, גם אם נכרת השורש – די בענף אחד, בבד אחד, בעלה אחד, לעתים אף בפקע אחד, כדי להחזיר אותו צמח כרות לקדמותו, ולהבטיח את המשכו. לא עברים אנו, כי אם עבריים! הרוח הדובר בי, חי ופועם גם בזקנינו, חי בקרב כל יחיד ויחיד שבעמנו, עד לאחרון שבבניו. את עמנו לא יוכלו להשמיד. בכל יחיד משתקפים רוחו, אומץ לבו ומרצו של הכלל. ולא מן הנמנע, כי משום כך הובא כאן שם זה בכל מלוא משמעותו."
כל מילה זהב.
נסיים ברעיון הבא:
יוכבד היתה אמו של משה רבנו, גואלם של ישראל. ישנה פיסת מידע ייחודית על אודות יוכבד – כולם יודעים היכן בדיוק היא נולדה: בין חומות מצרים. כאשר ירדו יעקב ובניו למצרים, בהיותם בכניסה למצרים, בין החומות, בדיוק שם נולדה יוכבד (סוטה יב ע"א; מובא ברש"י, בראשית מו, טו).
פרט זה נושא בכנפיו נחמה גדולה:
יעקב ובניו יורדים למצרים. ירידה זו היא צרה גדולה וחושך נורא. אולם כשבורא העולם מביא צרה, יחד עם זה הוא מביא את הפתרון. כאן, בין החומות, בין חומות מצרים שהצרו וצררו לבני ישראל, ממש עם הפסיעה הראשונה לתוך החומה, נולדה אמו של מושיע ישראל.