חנוך לנער: פרשת שמות

"ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים". שמעתי הסבר מתוק מבעל ה"ישועות משה" בדרך צחות : ו"שאלה" משמעו גם דרישה –"ושאלה אשה"- האשה (ובימינו גם הבעל) דורשת ותובעת!! ומדוע?? מה קרה?? האם חסר לה?? לא. אלא "משכנתה ומגרת ביתה",שם היא ראתה ,אצל השכנה יש יותר… ומה היא תובעת?? "כלי כסף"-אצל השכנים יש יותר כלי כסף בארון…"כלי זהב"- פלונית מעוטרת ביותר תכשיטים… "ושמלות"- היא זקוקה לבגדים חדשים מהאופנה החדשה…וכן הלאה. על כך מזהירה התורה ואומרת "ושמתם"- שימו לבבכם, השקיעו את כל מוחכם ועיסקכם "על בניכם ועל בנותיכם"- שראשכם יהיה נתון רק לחינוך הבנים והבנות שיגדלו דורות ישרים ! "ונצלתם את מצרים"- שכאשר ראשיכם יהיה נתון אך ורק לחנוך ילדיכם ,אז "תרוקנו" את מצרים, "מצרים" לשון מיצר , תצאו מן המיצר, מן ההבלים.

שהרי צריך לזכור שסוד ההצלחה של אבותינו במצרים זה "הבאים מצרימה" לשון הווה . שיעקב השריש בהם שלא ירגישו עצמם כתושבים קבועים אלא שזה עתה באו וכבר הולכים…(לגור בארץ באנו) לא מתרגלים לשפת התושבים וללבושם… אלא ממשיכים בדרכי האבות. "איש וביתו באו" – באו עם כל המנהגים של הבית. שלא שינו שמם,לבושם ולשונם ולא נכנעים לתכתיבי הרחוב.

ואמהות יקרות זכרו!! השם של שפרה ופועה לא ניתן להם על שם שהיו נביאות!! וצדיקות!! אלא על שם שמטפלות בתינוקות והילדים – שיודעות איך לגדל את הילד בשמחה. לחיים של אושר ואהבה,שמחה, מאור פנים. חיים נעימים וטובים וזה נותן להם את החיות "ותחיין את הילדים"-זה ממש נותן חיים.

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" אומר רש"י נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם. שהרי כולם עושים חסד, כולם יודעים לעזור לעני ולסעוד את החולה, אך כאן רואים דרגה גבוהה יותר, להרגיש את השני, שהלב יהיה מיצר עמו, בבחינת "עמו אנוכי בצרה"

אותו רעיון כאשר משה היה בתיבה ובתיה מגיע ורואה נאמר "ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה". הילד או הנער, מי בכה???? ואיך הבינה שהוא מן העברים???  אומר בעל הטורים ווארט עצום, שהנער שבוכה זה היה אהרון!!! לא משה!! והוסיף כדרכו כי "נער בכה" בגימטריא "זה אהרון הכהן". אומר על כך ר' משה חדש זצ"ל, כי כאשר ראתה בתיה כי אחיו של התינוק כ"כ בוכה, אמרה בכי כזה של אח, שייך רק אצל היהודים, "מילדי העברים זה"

ועל מידה טובה זו נקבע שמו של משה, שהרי המדרש מביא שהיו לו הרבה שמות ולמה שמו המפורסם הוא דווקא משה?? שקראה לו בתיה בת פרעה??

התשובה היא, כי שם זה הוא מהותו של משה רבינו. כדברי הספורנו "ותקרא שמו משה" מלשון "ממלט ומושה את האחרים מצרה" כי משה היה מושה כל העת אנשים ממצוקתם, כך היה כשראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, הצילו והיכה את המצרי. כך גם כאשר ראה שני אנשים עברים נצים. וכך גם כאשר ראה את בנות יתרו כשגרשום הרועים. זה המהות של משה  "מסירות נפש להציל את הזולת"

מה נמלצו בעניין דבריו המתוקים של מרן ר' שמעון שקופ זצ"ל בהקדמתו לספרו "שערי יושר" שכידוע ההקדמה היא כספר מוסר בפני עצמו שאומר:

"האיש הגס והשפל כל ה"אני" שלו מצומצם רק בחמרו וגופו.

האיש שבדרגה למעלה ממנו – מרגיש שה"אני" שלו מרכב מגוף ונפש.

האיש שבדרגה למעלה מזה מכניס לה"אני" שלו את בני ביתו ומשפחתו.

האיש ההולך ע"פ דרכי התורה ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל"

נמצאנו למדים מדבריו שיש כמה דרגות באדם, יש אדם שדאג רק לרמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ותו לא… יש אדם שאישיותו כוללת גם את בני משפחתו ויש שכוללת את כל האומה. ככל שהאדם מרחיב את רגשות האחריות שלו כלפי האחרים, כך גם אישיותו הולכת וגדלה. אדם שבלבו הרחב אוהב אלפים ורבבות, גם אישיותו מתעצמת וגדלה לאין ערוך, לבו מתרחב ונעשה "לב כל ישראל".

על הרב מפוניבז' כי כשנסע לישיבה נכנס לביתו של החפץ חיים לקבל את ברכתו. והנה הוא שומע מעלית הגג צעקות ובכיות ואילו בני הבית רגועים, ששאל את בני הבית מה הבכי? הסבירו לו שהחפץ חיים קיבל בקשה להתפלל על אישה המקשה ללדת ולכן אומר עליה תהילים. התפעל הרב מפוניבז' שכך החפץ חיים מתפלל על כל יהודי שצריך ישועה והחליט שלא נוסע לישיבה אלא כאן הוא מקומו!! ומאז נשאר ללמוד בראדין.

הסבא מקלם כתב בתחילת ספרו "חכמה ומוסר" כי הדרך להגיע למדרגת "נושא בעול עם חברו" שזה מקנייני התורה, אינה אפשרית רק לאחר שהאדם התרגל רבות באהבת חברים, במעשה ובמחשבה. העצה לזה היא כי כל מה שארע לזולתו, צער יסורים או מכאובים, יציר במחשבתו כאלו זה קרה לו עצמו, חס ושלום. ואח"כ יתבונן מה הוא מצפה מזולתו לעשות לו כעת, להתייחס לצרתו ולשאת עמו בעול. ובדיוק כפי שמצפה מחברו לעשות, כן ידרוש מעצמו כעת לעשות עם זולתו.

הדברים מהווים עבורנו כ"מחייב" עצום – כל מנהיג – מחנך – הורה חייב לפתח רגישות בלבו למען בניו – תלמידיו, צרכיו, מועקותיו וצרותיו . זוהי תכונה בסיסית של מנהיג