דתן ואבירם

לאחר שעלה משה רבינו לגדולה, יצא לראות בסבלות אחיו, וכשראה מצרי המכה עברי הרג את המצרי. למחרת, כשראה שני עברים ניצים גער במכה, ואותו רשע התריס כנגד משה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (פרק ב פס' יד). ובמדרש (רבה א כט) "זה דתן ואבירם, הם שאמרו דבר זה [מי שמך וכו'] הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, הם שהמרו על ים סוף". ובתנא דבי אליהו (פ' יח) מבואר ששורש חטאם של דתן ואבירם הוא המחלוקת, וזה לשונו "צא ולמד מן דתן ואבירם הרשעים, שנתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים [ע"י שהמרו על ים סוף ובעדת קורח] ובין ישראל עם הארץ לתלמיד חכם [שהרי אמרו אצל קורח "כל העדה כולם קדושים" (במדבר טז ג)] ובין חכם לחכם [בין משה לקורח] ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו [דמבואר בגמ' (יומא עה א) שעל ידי המן בירר משה את הדין בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ודתן ואבירם הותירו מן המן כדי להטעות את המשפט (חת"ס בשלח עמ' עט)]".

המורם מכל זה שדתן ואבירם לקויים היו באהבת הזולת ובהנהגות בין אדם לחבירו. אולם איתא במדרש (ספרי זוטא בהעלותך יא טז) "לפי שנאמר (שמות ה יד) ויוכו שוטרי בני ישראל, אמר לו [הקב"ה למשה] כשם ש[דתן ואבירם] ראו עמהן בצער שבמצרים, ומסרו עצמם ולקו בעבורם – יבואו ויראו עמהן ברווח וינהגו עליהם בשררה ובגדולה". [ובכך יישב המהרי"ל דיסקין (שמות עמ' כז) מה שהקשה הדעת זקנים (פ' קורח)  היאך לא מתו דתן ואבירם יחד עם הרשעים שמתו במכת בחושך, וביאר שעמדה להם הזכות שמסרו נפשם על כלל ישראל שלא למוסרם לשוטרי מצריים]. ומעתה צריך ביאור בדמותם של דתן ואבירם דמחד מסרו נפשם וספגו הלקאות כדי לא להלשין על יהודי. ומאידך, חרחרו ריב והרבו מחלוקת בעם ישראל.

וכשמעיינים בדברי חז"ל אודות קשרם של דתן ואבירם עם משה רבינו עולה התמיהה ומתעצמת. דמבואר בחז"ל (שמו"ר א כח) שאותו יהודי שהוכה מכות מוות על ידי המצרי היה דתן, ונמצא שמשה רבנו הציל את דתן ממוות ביד המצרי. וגדולה מזו מצינו בפירוש התוס' (בשלח שמות ב יג) שכשראה משה רבנו את התינוקות מושלכים ליאור טען כלפי הקב"ה מה חטאו אלו הילדים. וענהו ה' הצל אחד או שניים מהם ותדע מה יהיה אחריתם "והציל דתן ואבירם". ובמדרש חפץ (ב יג) "ולמה נשתיירו שני רשעים אלו [דתן ואבירם] אלא בשעה שהוכו מצרים בחושך מתו רשעים הרבה מישראל, אמר משה להקב"ה, זה שבחן של ישראל שאתה ממיתן. אמר לו – אני אניח לך שנים מהם [דתן ואבירם]". ונמצא שמשה רבינו הציל את דתן ואבירם ממוות בטוח כמה פעמים, ומעתה יש לתמוה ביותר היאך מצאו עוז בנפשם להתריס כנגד משה מושיעם.

איתא בגמרא (סנהדרין צב א) "כל אדם שאין בו דעת, אסור לרחם עליו" ויש להבין דמסברא נראה שעל החסר דעה יש לרחם ולסייע יותר מהשלם בדעתו, והיאך הורנו חז"ל שאין לרחם עליו. וביאר זאת החיי עולם (פרשת בשלח עמ' כג) שוודאי יש לרחם על אדם החסר דעה, וכוונת חז"ל שאין לרחם על מי שאין בו דעת ורגש להכיר טובה למטיבים עמו. שהאדם במהותו נברא בתכונה של "שונא מתנות" לפי שכל ירידתו לעוה"ז כדי שלא יהיו לו תענוגי העוה"ב נהמא דכיסופא, ולפיכך כאשר נעשית עמו טובה לא נוח לו לקבלה בחינם, כנדבה. וכאשר מוכרח לקבל טובה יש בידו שתי דרכים כיצד להתמודד עם כך, או להכיר בטובה ולהפוך לבעל חוב למטיבו או להרע ולהתריס כנגד מיטיבו ובכך מוכיח כביכול שאינו חייב מאומה. ומעתה הכופר בטובה של חבירו אין להמשיך ולרחם עליו, לפי שאדרבה ככל שייטיבו עמו יותר, כן יכפור וירע למטיבים לו.

ומעתה מתבאר היטב עניינם של דתן ואבירם. דלעולם היה בהם אהבה ודאגה לזולת, אולם פגם היה בהם שלא חפצו להכיר טובה ולהודות בעליונותו של הזולת, ולפיכך כלפי כל העם הסכימו לקבל מכות ובלבד שלא להסגירם ליד המצרים שאין בכך כל פחיתות כבוד, אולם כלפי משה רבינו דווקא משום שכל כך הרבה להיטיב עמהם ולהצילם ממוות, גדלה והתעצמה שנאתם כלפיו ורצו להוכיח קבל עם ועדה שאין הם משועבדים ומחוייבים אליו ולכן מוצאים אנו שבכל מקום שיכלו התאמצו להמעיט בכוח שלטונו של משה, ומה עמקו דברי חז"ל "כל אדם שאין בו דעת, אסור לרחם עליו".