גזירת הגלות

 "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (פרק לז פס' א) ונתקשה רש"י שכבר השמיעתנו התורה שיעקב התגורר בארץ כנען כמבואר (לה כז) "ויבא יעקב אל יצחק אביו וגו'" וכל זמן שלא פירש הכתוב שהלך משם הרי הוא בארץ כנען. ולכן פירש שאחר שהאריך הכתוב בישובי עשיו ותולדותיו בקצרה חזר לפרש באורך ישובי יעקב ותולדותיו, ונמצא שהכתוב הוא כעין פסוק פתיחה החוזר לעניין הראשון. אך חז"ל מכח קושיא זו פירשו (מ"ר פד ג והובא ברש"י) "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה".

ויש להבין מהו שאמרו חז"ל "ביקש לישב בשלוה" ומשמע שבאותו זמן לא היה יושב בשלוה, והרי באותה עת כבר נסתיימו צרות לבן עשיו ודינה, וממילא נמצא שיעקב ישב בשלוה ומהו "ביקש לישב", ואם נפרש שביקש יעקב ששלווה זו תתמשך ועל כך נתבע, אם כך יקשה שמדויק שלולא בקשתו לא הייתה באה צרת יוסף, והלא מוכרחת היא לבא שהרי אין הקב"ה נותן לצדיקים שלווה בעולם הזה. ובעיקר מה שאמרו חז"ל שאין הצדיקים יכולים להנות משני העולמות תמהו המפרשים שהתורה מבטיחה במקומות רבים שפע גשמי בזמן שיעסקו בתורה וכן מבואר בחז"ל שיש צדיקים הנוחלים ב' עולמות [יעויין הוריות י ב; תוס' ברכות ה ב ד"ה לא וכהנה רבות]. עוד יש לדקדק מהו שאמרו "רוגזו של יוסף" דמה עניין רוגז לכאן, והיה להם לומר אבלו או צערו וכדו' אך לשון רוגז צריכה ביאור.

והנראה בזה, שאמרו חז"ל (מ"ר מד כא) שבברית בין הבתרים שאלו הקב"ה לאברהם "במה אתה רוצה שירדו בניך בגהינם או במלכויות [גלות ושעבוד]" ובחר אברהם בשעבוד מלכויות, ונגזרה גזירת הגלות לד' מאות שנה. וברש"י (טו יג) מונה חשבון הגלות מזמן לידת יצחק עד יציאת מצרים, ולכאו' קשה שהרי יצחק ישב כל ימיו בארץ ישראל והיאך אפשר לומר שנתקיימה בו גזירת הגלות. והביאור הוא, שעל אף שהיה כל ימיו בא"י מכל מקום הנהיג עצמו כגר ולא קבע וביסס עצמו במקום אחד, ולפיכך ראויים שנותיו להיחשב כחלק משנות הגלות.

ואף אצל יעקב ממשיך דרכם של אברהם ויצחק (בראשית כח ד) צריכה להתקיים גזירת הגלות על ידי שיֵשב ישיבה עראית ולא יקבע ויבסס את מקומו ורק על ידי כך יכולים להחשב ימי חייו במניין הגלות, אולם יעקב "ביקש לישב בשלוה", כלומר יישוב של קבע, ומדוייק לשון הכתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" שבאותו מקום שהיה אביו בבחינה של גר, ביקש יעקב "לישב" להתקבע, וכיון שניתן לאברהם לבחור בין גלות לגהינם, ובחר בגלות ולא בגיהנם, ממילא אמר הקב"ה "לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה", ואין הכוונה שאין הצדיקים יכולים לירש שני עולמות שהרי מצינו צדיקים רבים שנהנו משני שולחנות, אלא הביאור שהאבות דווקא שקיבלו עליהם עול גלות במקום הגיהנם, הם אינם יכולים גם שיקבלו בניהם גן עדן וגם "לישב" בשלוה בקביעות לפי שהצלת בני ישראל מהגהינם מותנית בכך שלא התיישבו ישיבת קבע.

וכיון שביקש יעקב לבטל מעליו גזירת הגלות, ממילא נענש באפשרות האחרת שניתנה לאברהם בבחינה של גהינם וזהו "רוגזו של יוסף", ד"רוגז" רומז לגיהנם (יעויין תרגום יב"ע איוב ג טז) ונתקיימה בו גזירה זו שהרי אמרו חז"ל (הובא ברש"י לז לה) "[אמר יעקב] סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה אם לא ימות אחד מבני בחיי מובטח אני שאיני רואה גהינם" ונמצא שבכל אותם כ"ב שנה חשש יעקב אבינו מעונש הגהינם, ואף פחד מהדבר כוחו לכפר כהדבר עצמו (בן יהוידע מו"ק כה ב; משך חכמה נשא ד"ה אם לא שכב) ואף כאשר פגש שוב את יוסף לא היה זה במקום שהתיישב בו אלא ירד למצרים והיה בה כגר, לקיים את דברי הקב"ה "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".