ערכים מקודשים

 כיצד ייתכן שאדם מעשן, שאוהב לעשן ומרבה לעשן – יפסיק לעשן למשך 25 שעות. כך שאלה פעם אמי ע"ה. הדבר לא היה נתפס בעיניה כהגיוני ומיד נהגה, כמו רבים אחרים, לחשוב שאולי אותו אדם לא באמת "מכור" ואולי הוא למעשה מעשן, ח"ו, גם בשבת, בסתר.

ובאמת תמוה. כיצד ייתכן שאדם שלא מסוגל בלי לעשן אינו נוגע בסיגריה בשבת, מכניסתה ועד צאתה? כיצד ייתכן שאדם שאוהב אוכל, ומעריך אוכל, לא יטעם אפילו מעוגת גבינה שנראית טעימה ומגרה עד מאוד – שעשויה מחלב לא כשר?

התשובה היא כמובן עניין ערכי – מי שיש לנגד עיניו ערכים מקודשים שחשובים משאר הערכים ומשאר התאוות – הוא לא צריך אפילו לנסות להתמודד עם התאווה – זו פשוט לא נוגעת בליבו כלל. אבל אם הערכים אינם מקודשים במלואם, או קיים ספק בקדושתם – כאן גם נכנס הספק באיסורים השונים [ומכאן גם שאין אפוטרופוס לעריות]. כך אדם שמקפיד מאוד לא לאכול אבקת חלב נוכרי, כאשר המציאות "תדרוש" ממנו לאכול דבר מתיקה עם א. חלב נוכרי ומנגד הערך של הקפדה על איסור אכילה זה אינו מקודש עבורו – יצוצו נקודות השבירה. מדוע עוגת גבינה עם אבקת חלב הוא יאכל ועוגת גבינה מחלב נאקות הוא לא יאכל?

זו גם התשובה בנושא השבת.

אין לנו מה לדאוג. אף אחד מכולל אברכים זה או אחר וגם לא אדם שערכי התורה הם חלק מחייו לא יתחיל לעבוד בשבת, גם אם האוטובוסים ישעטו ברחובות וגם אם כל הבנקים, משרדי הממשלה, מפעלים ומוסכים יעבדו – אנחנו לא נצא לעבודה. עבורנו השבת תמשיך להיות בדיוק כפי שהיא כיום. זה יצבוט בלב, כי אנחנו יודעים שלא כך היה "חזון הנביאים" כפי שהתבטאה מגילת העצמאות.

אבל מה יהא על אלו שאין השבת היא ערך מקודש עבורם. או נכון יותר לומר – הם מעריכים את השבת, היא נפלאה בעיניהם והם אינם רוצים לעבוד בה, גם אם הם מחללי שבת בפרהסיא. אבל הם רוצים יום אחד בשבוע לנוח. אלא שאם לא יעבדו, כי כל המשק עובד – הרי הם יפוטרו. אדם דתי שיציבו לו פיטורין מול חילול שבת, ברור מאליו מה הוא יבחר – פיטורין. אבל אדם חילוני, או מסורתי, שיציבו מול עיניו חילול שבת או פיטורין, לא ברור בכלל שהוא יבחר בפיטורין.

השמת הדגש על תצורת השבת "כפי שדתיים רוצים" מול "שבת חופשית" הוא עוול לא לשבת, אלא לכל אותם אלו שגם כך אינם שומרים שבת, והפיתוי לעבוד בשבת לא יהיה קטן עבורם. זאת ועוד, ישנם רבים שיאלצו לעבוד בשבת, כיוון שגם כך ישראל היא המדינה בה מספר שעות העבודה הוא הגבוה ביותר במדינות המערב, וגם כך מספר ימי העבודה בישראל הוא אחד הגבוהים במדינות המפותחות. כך שהרי אם כבר סוחטים את הלימון, מדוע שלא נהפוך לעם עבדים מושלם שיעבוד שבעה ימים בשבוע, כמו בתקופת ימי הביניים.

המאבק של נציגי הציבור הדתי והחרדי אינו מאבק עבור עצמם. הוא עבור הציבור החילוני והמסורתי. אין שום חשש שהציבור הדתי יעבוד בשבת. אין שום חשש שהציבור החרדי יתחיל לצאת לעבודה בשבתות ובחגים. עבורנו, הדתיים והחרדים, השבת היא אינה אחד משבעה ימים, אלא היא מקור כל הברכה, היא אינה עוד יום אלא מהות כל הימים האחרים, וכפי שאנו סופרים – יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכו'.

איננו נדרשים לנציגי הציבור כדי לשמור שבת. השבת שלנו תמשיך להישמר בין אם יסעו אוטובוסים או לאו. בין אם יעבדו במפעל זה או אחר או לאו. המציאות שלנו של יום אחד של מנוחה אמיתית תימשך. היא לא תשתנה.

אבל עלינו, הציבור, מוטלת האחריות לחזק את אלו שכן שומרים את השבת. את אלו שאינם מעסיקים עובדים בשבת. עובדי תחנות הדלק, עובדי המפעלים, עובדי החנויות – ברובם הגדול אינם אנשים אמידים, אלא אנשים הזקוקים לכל שקל ושקל, ורק אחריות סולידרית שלנו – היא זו שתמנע מהמעסיק שלהם להעסיק אותם בשבת.

וכבר שמעתי הצעה לפיה יש להורות בישראל על ביטול שבת כיום מנוחה וקיום עבודה בכל המוסדות, למעט אנשים שאינם עובדים מטעמי דת, שכן זה מנוגד לערך של חופש הדת. אי לכך – גם המנכ"לים והמנהלים הבכירים צריכים לעבוד ולא רק "עובדי הרקק" – האחרונים במעגל העבודה. ואולי אז המנכ"לים שיידרשו לעבוד שבעה ימים יחליטו שאינם מעוניינים לעבוד – וכך יורו גם לעובדיהם לא לעבוד.

כמובן שאסור יהיה לתמוך בהצעה כזו, אבל מבחינת המחשבה הסוציאליסטית היא הגיונית. מדוע שרק העובדים הפשוטים יצאו לעבודה בימי שבת?

עלינו לדאוג לכך שהמעסיק של העובדים יעדיף שלא לעבוד בשבת וכך לייצר עוד הכנסות מיותר מ-50% מהאוכלוסייה בישראל ששומרת על השבת ושומרת את השבת.

עלינו לקדש את השבת.