הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
כאשר נודע ליעקב שעשיו בא להלחם כנגדו וארבע מאות איש עמו התפלל לקב"ה "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וכו' ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (פרק לב פס' יא – יג). וכתב רש"י "קטנתי מכל החסדים. לכך אני ירא, שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להימסר ביד עשיו". והקשה הרמב"ן, דמאחר וחשש שיעקב אבינו שלא תעמוד לו הבטחת הקב"ה שישמרהו כיון שנתלכלך בחטא, מדוע מזכיר שוב את ההבטחה "ואתה אמרת היטיב איטיב עמך" והלא אם חטא לא תועיל לו ההבטחה, ואם לא חטא ועדיין היא קיימת אין צורך להזכירה.
והנה, הקב"ה הבטיח ליעקב פעמיים שיהיה עמו, האחת כאשר יצא מבאר שבע בדרכו לחרן "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (כח טו) והשנית כאשר ציוהו לשוב מחרן לארץ ישראל "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (לא ג), ויעקב בתפילתו מזכיר את הבטחתו הראשונה של הקב"ה ["ושמתי את זרעך כחול הים וגו'" שנאמר בהבטחה הראשונה (כח יד)] ויש להבין מדוע הזכיר יעקב את ההבטחה שנאמרה שנים רבות קודם לכן, ולא את ההבטחה השניה שניתנה זה עתה.
ולהבנת העניין יש להקדים ולבאר את נדרו של יעקב ביציאתו מבאר שבע "וידר יעקב וגו' אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך זה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים" (כח כ – כא). וצריך ביאור דמשמע שהתנה יעקב שאם יהיה ה' בעזרו הוא יהיה לו לאלקים, ואם לא אזי לא יהיה לו לאלקים חלילה, והוא דבר שאינו יתכן.
והביאור בזה, שמטרת בריאת העולם שהאדם יקבל שכרו בדין ולא ירגיש בעוה"ב שמקבל "נהמא דכיסופא" [לחם של בושה], ולפיכך ברא הקב"ה את העולם במידת הדין כדי שהאדם יקבל שכרו בזכות ולא בחסד, אך כשראה שאין העולם יכול להתקיים בכך, צירף את מידת הרחמים (רש"י בראשית א א). וכדברי הגמ' (ברכות יז ב) שכל העולם כולו ניזונין בצדקה של הקב"ה. ונמצא עתה שאין השכר מגיע לבריות על פי עבודתם גרידא, שהרי הקב"ה סייע בידם, ולפיכך אומרת הגמ' (סוכה נב א) שלעתיד לבוא כאשר רואים הצדיקים את כוחו העצום של היצר הרע הם בוכים, משום שמבינים שבכוחם הדל לא היו יכולים לו, אלא שהקב"ה סייע בידם ונמצא שמקבלים הם מתנת חינם שלא ע"פ דין ויש בכך "נהמא דכיסופא". אולם ישנם צדיקים גמורים שאינם נצרכים לסיוע של מידת הרחמים ויכולים לעמוד במידת הדין, וכפי שאמר הקב"ה למשה שתמה על יסוריו של רבי עקיבא "כך עלתה במחשבה לפני" (מנחות כט ב) שר"ע יכול לעמוד במידת הדין כפי שהיה בזמן בריאת העולם, ובמיצוי הדין אף ר"ע נצרך לכפרה. וזהו שקיבל על עצמו יעקב אבינו שאם ישמרהו הקב"ה ברוחניות ובגשמיות יהיה ה' לי לאלוקים "כלומר הנני מקבל עלי מעתה שהקל יתברך המרחם, יהיה לי לאלקים ויתנהג עמי במידת הדין" (ספורנו כח כא).
ונמצא לפי"ז שישנו חילוק בין הבטחתו הראשונה של הקב"ה ליעקב שישמרהו להבטחתו השניה. דההבטחה הראשונה נאמרה ליעקב קודם שקיבל על עצמו את הנהגת הדין וניתנה בצירוף למידת הרחמים [כפי הנהגת הקב"ה עם כל בריותיו], אולם ההבטחה השניה נאמרה לאחר שקיבל ע"ע את הנהגת המשפט, ועל קבלה זו הבטיחו הקב"ה בשמירה. עוד יש להוסיף, שחששו של יעקב אבינו "שמא גרם החטא" אין הכוונה שחטא וביטל חלילה מצוות ממצות התורה, שהרי העיד על עצמו ששמר את כל התורה בשלמותה בלא חיסרון (רש"י לב ה), אלא חששו היה "שמא חטא או שגג במחשבתו, ובעבור זה לא יהיה השם עמו" (אבן עזרא לב ט). ונראה לומר שחשש דק זה אינו אלא לפי מידת הדין המדקדקת כחוט השערה, אולם במידת הרחמים לא היה צריך לחוש כל כך לחטא קל זה.
ובכך, שתי הקושיות – מה התועלת להזכיר את הבטחת הקב"ה אם חושש שנתלכלך בחטא, וכן מדוע הזכיר את הבטחתו הראשונה של הקב"ה ולא את השניה –מתיישבות זו בזו. לפי שכל חששו של יעקב היה שמא בגלל חטא דק אינו ראוי לעמוד במידת הדין, אולם המשיך יעקב וביקש שאף אם אינו ראוי ע"פ מידת הדין, מ"מ תעמוד לזכותו הבטחתו הראשונה של הקב"ה שהייתה מלווה במידת הרחמים, ועל ידה כדאי הוא להינצל מעשיו.