פרשת ויצא

"וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא, וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ" (בראשית כט, יב).

תורת ישראל דורשת מהאדם להיות איש אמת, אולם אין ספק שלפעמים שינוי האמת הוא האמת הגדולה ביותר. דוגמא: ילד בן שלוש חוזר מהגן ובידו דף מקומט ומלא בקשקושים. הילד רץ אל אמו ומראה לה בגאווה את פרי ידיו. האמא לוקחת את הדף המקושקש ומתפעלת: וואו, איזה ציור יפה! מה ציירת פה? הילד עונה: ציירתי בית! האם מגיבה: איזה יופי! אני אתלה את הציור על המקרר שכולם יראו את הציור היפה שציירת.

אם נשאל את האמא: הרי את יודעת שאין פה רמז לבית ואפילו לא לחורבה, מדוע את משקרת לבנך ואומרת שהציור יפה? התשובה שלה תהיה ברורה. במקרה הזה, האמת הכי גדולה היא להתלהב מה'ציור', גם אם אובייקטיבית אין לכך בסיס.

היהדות אומרת שאין מידה שהיא שלילית לחלוטין, ואין מידה שהיא חיובית לחלוטין. זוהי הסיבה שמידה נקראת "מידה": כל מידה הקיימת באדם היא הכרחית, השאלה באיזו מידה, באיזה מינון ובאיזה הקשר משתמשים בה.

פרשתנו מתארת את פגישתם של יעקב ורחל: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, י-יא). השניים נפגשים ומשוחחים. התורה מספרת שיעקב סיפר לרחל קצת על עצמו, וכך אמר: "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן רִבְקָה הוּא, וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ" (יב).

קריאת הפסוק מעלה תמיהה. וכי יעקב הוא אחי אביה של רחל? יעקב אינו דודה של רחל אלא בן דודה, שהרי אביה של רחל הוא לבן. לבן הוא אחיה של רבקה, אם יעקב. מדוע אומר יעקב לרחל שהוא אחי אביה? בפרט שבהמשך הפסוק 'סותר' יעקב את עצמו ואומר לרחל "כי בן רבקה הוא".

רש"י עונה על שאלה זו בפשטות: ב"אחי אביה" אין הכוונה לאח ביולוגי, אלא "אחי" מלשון אחווה וקורבה.

רש"י מביא תשובה נוספת המובאת בתלמוד: "אם לרמאות הוא בא, גם אני אחיו ברמאות, ואם אדם כשר הוא, גם אני בן רבקה אחותו הכשרה" (תלמוד, מגילה יג ע"ב). כלומר, כשיעקב פגש את רחל, התנהל ביניהם דו-שיח. יעקב שאל את רחל האם היא מוכנה להינשא לו, והיא ענתה שכן. אבל, הוסיפה, דע לך, אמנם אני מוכנה, אולם תצטרך להתמודד עם אבי. רמאי גדול הוא ואני מקווה שתוכל להסתדר עמו. ענה לה יעקב: אל תדאגי, אני יכול להשתמש בשני 'כובעים', ב'כובע' של "אחי אביה" ואהיה אחיו ברמאות, וב'כובע' של "בן רבקה", שהיתה כשרה. אין לך מה לחשוש מרמאותו של אביך, יש לי הבינה והדעה כיצד להשתמש ב"רמאות" בשעת הצורך.

רחל שומעת את הדברים והיא שואלת אותו: וכי לצדיק מותר לרמות? עונה לה יעקב: כן! כשיש צורך מותר לרמות, וכראיה לדבריו הוא מצטט פסוק: "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל" (שמואל ב, כב, כז). כלומר, עם אדם "נבר", מלשון ברור ונקי, צריך להתנהג גם כן בברירות ובאמת, ואילו עם אדם "עיקש" ורמאי, ניתן להתנהל גם כן באותה מטבע – בפתלתלות וברמאות. (פסוק דומה מופיע

גם בתהלים [יח, כז] "עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל".) לכן, אם אביך יתנהג עמי ברמאות, אחיו אני ברמאות, ואם לבן לא ירמה אותי, אתנהג עמו כמו אמי רבקה, בצדקות וביושר.

אדם צדיק הוא מי ששולט על מידותיו, ולא מי שמידותיו שולטות עליו. הוא יודע מתי יש לומר אמת ומתי לשנות ממנה, וכפי שאמר שלמה: "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר. עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג, א-ח).

יעקב שלט על כל העתים המרכיבות את חייו.

בפרשתנו מובאת גם דוגמא הפוכה, של אדם שמידותיו השתלטו עליו (מובא בספר "שיחות מוסר", מאמר ז, תשל"ג).

במפגש המרגש בין יעקב ורחל נכתב כך: "וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ" (בראשית כט, יא). יעקב בכה. מדוע? רש"י מביא שתי תשובות. נתמקד בתשובה השנייה: יעקב בכה משום שהוא בא אל רחל בידיים ריקות, וזאת בשונה מעבדו אברהם – אליעזר – שבא בלווית עשרה גמלים טעונים בכל טוב לרבקה כדי שתינשא ליצחק (בראשית כד, י). על כך יעקב בוכה, שהוא בא בלי כלום. אין לו שום מתנה לתת לרחל.

מדוע לא הצטייד יעקב במתנות? הרי הוא ידע שהוא הולך לחרן כדי לשאת אישה. רש"י כותב, שיעקב אכן לקח עמו מתנות, אולם הוא נשדד בדרך על ידי אליפז. מיהו אליפז? אליפז הוא בנו של עשיו. כשנודע לעשיו שיעקב ברח לחרן, הוא שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרוג אותו. אליפז היה 'מכבד הורים' גדול, והוא ביקש לבצע את השליחות באופן מושלם, ואכן השיג את יעקב. כשאליפז השיגו הוא עמד בפני דילמה לא קלה, מצד אחד הוא רצה לקיים את מצות אביו ולהרוג את יעקב, אולם מצד שני הוא גדל בבית יצחק והרגיש שתהיה זו כפיות טובה כלפי יצחק להרוג את יעקב.

יעקב 'נחלץ לעזרתו' ואמר לו: יש לי פתרון מושלם עבורך. קח את כל רכושי, כך שאשאר חסר כל. אדם עני חשוב כמת, והרי זה כאילו הרגת אותי, וכך אתה יוצא ידי חובת 'מצות' כיבוד אב… (ההגדרה של "עני חשוב כמת" טעונה לימוד בפני עצמה, אולם נתמקד בעצם הרעיון.)

זוהי דוגמא מאלפת לאדם שאינו יודע לשלוט על מידותיו. אליפז רוצה לרצוח בגלל מצות כיבוד הורים. ברור לכולנו שבסיטואציה כזו, אי כיבוד הורים הוא הכיבוד הגדול ביותר.

בכל אדם יש אור וחושך. הצדיק יודע לשלוט על ה'מתגים' המפעילים אותם. הרשע אינו יודע. יעקב ידע להיות "אח ברמאות" כשהיה צריך, הוא ידע מתי צריך לשנות מן האמת כלפי אביו, ידע מתי ה"רמאות" היא כיבוד ההורים הגדול ביותר. אליפז החיל את הערכים שלו ללא הבחנה, ולא ידע מתי צריך להימנע מלכבד הורים.

לא כל אחד יכול להחליט בעצמו מתי לשנות מהאמת ומתי לא. כדי לשנות מהאמת צריך אדם להיות נקי, ישר ואמתי עם עצמו. יעקב חשש מכך, אך עשה זאת בשל ציוויה של רבקה אמו, שהיתה נביאה, (בראשית כז, ו). 

כשיש בבית חושך, אנו מדליקים את האור והחושך נעלם. אולם בתוכנו – גם כשהאור דולק, החושך עדיין שורר. מהאור והחושך הללו נובעים כל הסתירות שבמעשי האדם (רבי חיים שמואלביץ, שם).