הרב אליהו פורטנויכשיעקב אבינו הולך לחרן, הוא מגיע לבאר ורואה שרועי הצאן לא משקים את העדרים, ולשאלתו מדוע אינם משקים את הצאן, ענו לו שהם מחכים שכל הרועים ייאספו ורק אז יוכלו להוריד את האבן הגדולה שעל פי הבאר. אמנם זה לא דבר שהפריע ליעקב, וכפי שאומרת התורה שכשרחל, בתו של לבן, הגיעה למקום, יעקב אבינו רואה אותה "ויגל את האבן מעל פי הבאר". מסביר רש"י את המילה "ויגל – כאדם שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכוחו גדול".
והשאלה מתבקשת, מדוע התורה צריכה להודיע לנו שכוחו של יעקב גדול, הרי כידוע התורה לא כותבת שום דבר שאין לנו בזה מוסר השכל, וא"כ מה דבר זה מלמדנו?
אלא: בתפילת גשם מתפללים אנו מהקב"ה שיוריד לנו את הגשמים בזכות האבות הקדושים, משה, אהרון והשבטים. כשמזכירים את הזכות של יעקב אבינו, אומרים "יחד לב וגל אבן מפי באר מים". והיינו, הדבר שגרם ליעקב אבינו לשלוף את האבן מעל פי הבאר כמו שמעבירים פקק מצלוחית, היה היחוד לב שלו, שזה כח הרצון שהיה ליעקב לעזור לרועים ולרחל.
ענין זה מזכירים אנו כל יום בתפילת שחרית כשאנו מתפללים "ויחד לבבנו לאהבה וליראה שמך". גם כאן רואים את חשיבות ענין היחוד שהוא כח הרצון, וזהו שאנו מתפללים לקב"ה שיהיה לנו רצון לעובדו בלבב שלם.
ולפי"ז מובן מה שרש"י כותב "להודיעך שכוחו גדול": באמת אין הכוונה לכוח פיזי, אלא לכוח של רצון, שעל ידי הרצון של יעקב, הוא "שלף" את האבן מהבאר. ועל כך אנו מתפללים, שבזכות כח הרצון של יעקב אבינו לעזור לזולת, נזכה אנו לשנה עם שפע מהשמים.
וזה המסר שעלינו לקחת על עצמנו מהפרשה, לרצות…