טענתו של יעקב

"ותאמר [רחל] אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי; ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלוקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (פרק ל פס' א-ב). וביאר רש"י שטענה רחל ליעקב שיש לו להתפלל עליה כשם שהתפלל יצחק על רבקה, וענה לה יעקב שלאביו לא היו בנים ולפיכך התפלל, אך לו [ליעקב] ישנם בנים ונמצא שהוא אינו בכלל הגזירה אלא רחל. ורבו התמיהות בפרשה זו, ראשית מדוע חרה אף יעקב ברחל, והרי לא ביקשה אלא שיתפלל עליה, ואף שמבואר במדרש (ב"ר עא ז) שיעקב נתבע על תשובתו לרחל "וכי כך עונין את המועקות" מ"מ משמע שלא נתבע אלא על שענה לה בחריפות לשון אך לא על עצם טענתו. וגוף טענתו של יעקב "התחת אלוקים אני" טעונה ביאור, וכי בשביל להתפלל על הזולת צריך להיות כאלוקים. וביותר תמוה מה שהוסיף לטעון שאביו היה בכלל הגזירה ואילו הוא כבר זכה לבנים, וכי מפני שהוא אינו צריך לכך אין לו להתפלל בעבור אשתו. עוד יש להבין מדוע רק אחר לידת יהודה התעוררה רחל לבקש מיעקב שיתפלל עבורה ולא קודם לכן.

ולעיל (כט ז) "ואחר ילדה [לאה] בת ותקרא את שמה דינה" וברש"י "שדנה לאה דין בעצמה, אם זה זכר לא תהא רחל אחותי כאחת השפחות, והתפללה עליו ונהפך לנקבה", ומבואר שאילולא תפילתה של לאה לא הייתה זוכה רחל להיות אפילו כאחת השפחות, ויש להבין במה חטאה רחל שנגזר עליה פחיתות זו שלא להיות אפילו כאחת השפחות. וסמוך לכך נאמר (פס' כב) "ויזכור אלוקים את רחל וישמע אליה אלוקים ויפתח את רחמה" ופרש"י "זכר לה שמסרה סימניה לאחותה". ויש להבין, מדוע רק עתה לאחר לידת רוב השבטים ודינה, עלה זכרון הסימנים לפני ה'. והלא מסירת הסימנים הייתה עוד קודם שנישאה ליעקב.

והביאור בזה, דמצינו אצל אברהם ויצחק שלא נשאו אלא אשה אחת, ואף יעקב מתחילה היה צריך לישא אישה אחת והיא רחל, וממנה היו צריכים לצאת כל י"ב השבטים, ולאה הייתה מיועדת להנשא לעשיו, כמבואר במדרש רבה (ע טז), והרחיב בכך בתנחומא ישן (ויצא סימן יב) "כיון שילדה רבקה עשו ויעקב, נולדו ללבן שתי בנות לאה ורחל, שלחו אגרות אלו לאלו והתנו ביניהן, כדי שיטול עשו את לאה, ויעקב רחל". ובשעה שנתנה רחל ללאה להנשא ליעקב במקומה, מלבד שהקריבה בכך שהיא תנשא לעשו במקום לאה (יעויין ברש" כא כב), עוד מסרה בידה להיות אשתו היחידה של יעקב ולזכות בי"ב השבטים שהיו צריכים לצאת ממנה. ולפיכך אע"פ שלבסוף נשא יעקב גם את רחל מ"מ זכות הבאת השבטים נשארה אצל לאה ומשום כך נמנע מרחל פרי בטן, לא כעונש חלילה אלא שזכות הבאת י"ב השבטים נמסר ללאה, ולכן לא ביקשה רחל מיעקב שיתפלל עבורה אלא רק לאחר שראתה שלאה הפסיקה לילד (כט לב) וחשבה שמא ניטלה מלאה זכות זו, ואף היא תוכל לילד.

ועתה נפתח פתח להבין את תשובתו של יעקב "התחת אלוקים אני". שטען לרחל הלא י"ב השבטים הם בחלקה של לאה וכי בכוחי ליטול מאחד על מנת ליתן לשני והלא רק מי שהעולם ברשותו יכול לעשות כן, ומשום כך לא התפלל עליה עד עתה לפי שאין ראוי לבקש מהקב"ה לגרוע דבר מבריה אחת ע"מ ליתן לזולתה, וזהו שאמר יעקב שלו יש בנים, דרצונו לומר שהשבטים באים בזה אחר זה כסדר הראוי להם ואינם נצרכים לתפילה מיוחדת, ולהתפלל שינטלו מלאה וינתנו לרחל זוהי תביעה שאינה כהוגן [ואמנם השפחות כיון שלא היו עקרות בטבעם אזי כאשר נישאו ליעקב נתעברו הימנו וכיון שמיטתו של יעקב שלימה ממילא נכללו בכלל השבטים, אולם אצל רחל שהייתה עקרה בטבעה, לא יעשה לה הקב"ה נס כדי שתגרע מזכויותיה של לאה].

ועתה מתבאר היטב מדוע לא הועיל לרחל זכות מסירת הסימנים תכף שנישאה ליעקב אלא רק לאחר לידת דינה. דאף שבזכות מסירת הסימנים ראויה הייתה להיפקד לאלתר, אולם לא היה בכוחה ליטול מלאה את זכותה. אולם עתה שנתעברה לאה בשבט נוסף אלא שחמלה על אחותה שלא תהא פחותה מן השפחות והתפללה שתלד נקבה ולא זכר [ושמע הקב"ה תפילתה ונהפך הבן לבת], גילתה בכך לאה שמוותרת היא על זכותה להביא את ב' השבטים האחרונים וחפצה היא שרחל תזכה בכך, וכיון שכך חזרה והתעוררה זכות מסירת הסימנים ונפקדה רחל לאלתר.