הרב משה בירנבויםלעילוי נשמת הרב נתן דוד בן חיה שרה אסתר ת.נ.צ.ב.ה
"ואלה תולדות" – מתארת התורה את קורות חייהם של יעקב ועשו. בני יצחק אבינו, שנולדו כתאומים דומים , אך אורחות חייהם שונות בתכלית. יעקב הוא יושב אוהלים, מתנהג בצורה הגונה ואצילית, מדבר באופן ישר ומכובד ואוכל בצורה ראויה ועדינה. ואילו עשו אחיו עוסק בציד, התנהגותו פוחזת ומשולחת רסן, דיבורו תקיף ולא מנומס, ואכילתו- ראוי שלא לתארה כלל… ובהמשך הפרשות , נגלה שההבדל בין האחים הופך להבדל מהותי בין הבנים: בני יעקב הם שבטי י-ה , זרע ברך ה' . ילדים אצילים ומחונכים, ואילו בני עשיו חיים על חרבם, התנהגותם תואמת לחינוך שקיבלו בבית אבא…
התוצאות, תואמות להפליא למעשי האבות, עשו אולי ניסה להציג מצג שווא של צדיק העוסק בשאלות הלכתיות סבוכות, אך בניו, ואין כמו בנים להכיר במעשי האב, חונכו בביתו של עשיו הרשע על כל המשתמע מכך, ראו את הדוגמה האישית האמיתית שקיבלו, ועל פיה גדלו. ואילו יעקב, ילדיו גדלו בצלו של בחיר האבות, איש תם יושב אוהלים, וחיו את הדוגמה האישית האצילית, המחונכת הנוהגת בכבוד ושקועה בדברי תורה, ובדיוק באותה צורה גדלו, העתק מושלם של אביהם…
כולנו צריכים לזכור ש – הדוגמה האישית, מה שהילד רואה, הוא מבין ומפנים. ילד שרואה את אביו אוכל בעדינות, מדבר בכבוד, מנצל את זמנו, מכבד כל אדם ונוח לבריות – יעשה בדיוק את אותו הדבר, כי הילד גדל כחיקוי לאביו. ילד שרואה את אמו מדברת בנחת גם ברגעים לחוצים, גומלת חסדים גם כשקשה לה, נזהרת בלשונה גם אם הרגיזו אותה – ילמד ויפנים כי כך צריך לנהוג.
ילדים הם הראי שלנו – הבה ננהג בצורה ראויה וערכית, ונרוויח שגם הילדים שלנו יגדלו ויתחנכו בצורה המיטיבית, כפי שהיינו רוצים לראותם.
בעוד כחודש נזכה עם רבבות עמך ישראל לסיים את הש"ס במסגרת הדף היומי שיסד ר' מאיר שפירא מלובלין. וידוע הסיפור שבהיותו ילד קטן השכימו הוא ואימו בהתרגשות עצומה כי היום הוא אמור להתחיל ללמוד עם "המלמד" ששכרה לו אימו, הבית הוכן וצוחצח כראוי והם מחכים בקוצר רוח לבואו של המלמד… הדקות נוקפות, השעות חולפות, אך 'האורח' עדיין לא מגיע. אומרת האמא "הוא כבר לא יבוא היום" והחלה מנגבת דמעות אכזבה טהורות – כל כך הרבה זמן חיכינו לו – אך כנראה הוא לא יגיע היום – ומיררה בבכי. מאיר'קה שלא רגיל לראות את אימו כל כך נסערת ובוכיה ניסה לנחמה 'הוא בטח יבוא מחר'.
אך אימו הסבירה לו בקול אוהב 'הלא תבין כי יום שחולף, לעולם לא ישוב'!!!! נכון הוא יבוא מחר, אבל היום הנוכחי – היום הזה כבר לא ישוב עוד לעולם!!! מה שיכולתם ללמוד היום – כבר לא תוכלו להשלים במועד אחר!! הסיבה לבכי הוא על היום הבודד שחולף בלי תורה, והתורה של היום מה תהא עליה???
הילד האזין בקשב לדבריה של אימו, אכן, את היום הזה כבר לא ניתן להשיב, באותו רגע חדרה ללבו ההכרה מהי משמעותו של כל יום שחולף… מה המשמעות שאת התורה של היום כבר לא יספיק ללמוד!!!
עשרות שנים אחרי – כשהתפרסם כמקים עולה של תורה ראש ישיבת "חכמי לובלין" וכמיסד "הדף היומי" שכל היהודים ברחבי תבל יתחברו ללימוד כל יום אותו דף גמרא, נשאל מה עמד בבסיס ההצעה המהפכנית ששינתה את עולם התורה? והוא ענה בפשטות "הדמעות של אמא שלי… כי כשראיתי באותו יום את בכיה הזך, את דמעותיה הטהורות, הנבועות מעמקי הלב – הבנתי שלכל יום יש את "מנת התורה" שלו, וכל יום שחולף בלי לימוד 'מנת התורה' היומית – הוא אסון בלתי הפיך. כי כשראיתי את אמא בוכה על היום שחולף – זה היה בשבילי יותר מאלף שיעורי מוסר על ימים שחולפים ללא מעש וניצול, וראיתי צורך להנחיל זאת לכל עם ישראל!!!
הילדים שלנו מסתובבים סביבנו יום יום, כל היום. לעולם לא נוכל לדעת איזו התנהגות שלנו תטלטל את נפשם הצעירה, לנצח לא נוכל לנחש מהו הדבר שיחולל את המהפכה. הם רואים , חכמים, מבינים ומטמיעים בנפשם את המסרים העקיפים, וגם כי יזקינו לא יסורו מהם.
"ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, ויצווהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען". אומר "החפץ חיים" הביטו וראו יצחק אבינו מבקש להדריך ולצוות את יעקב מהיכן יקח אישה .מה היינו אנו עושים?? קוראים ומצווים עליו . אך לא כן עשה יצחק אבינו. הוא קורא לבנו… ומברכו!!! בראש ובראשונה הרעיף ברכות על ראשו ואז… רק אז – ציווהו.
רואים יסוד גדול בחינוך: אי אפשר לחנך מישהו בציווים והוראות- תעשה כך, אל תעשה כך, אם לא מברכים אותו קודם ומראים לו שאוהבים אותו . וזה מה שעשה יצחק הרי לא קרא לו בשביל לברכו אלא לצוות עליו אבל דבר ראשון נתן לו את ברכתו וקרבו והראה לו שאוהבו ואחר כך מצווה עליו.
שהרי טבע האדם שכאשר הוא שומע פקודה , הוא מיד מתמרמר ומתנגד ועל זה אומר החפץ חיים דבר ראשון "ויברך אותו" תראה לו שאתה אוהב אותו. ואחרי זה אפשר לומר לו את הדברים הרצויים.וגם כשאומרים "ויאמר" לשון רכה ועדינה וע"י כך מונעים את ההתנגדות לדברים
ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק– בפסוק זה רמוזים התנאים שיש לקיים בחינוך הילדים. הקשו המפרשים, שבכל מקום שנאמר "ואלה" עם ו"יו החיבור, מוסיף על עניין ראשון, וכי מה פה יש להוסיף בענייננו ? אפשר לומר, שכך הוא פירושו, ואלה תולדות, אם רוצה האדם שתולדותיו יהיו מוסיפים על ענין ראשון, כלומר, שילכו בדרכיו, צריך שתי תנאים לדבר,
א. יצחק בן אברהם, שהבן יידע חשיבות אביו, וירצה להדמות לו, שיהא גאה בו ושהאב יהא לו כמודל לחיקוי והערצה וירצה כיצחק להמשיך את המורשת – "ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו"לא רצה לשנות כולם מדרכי אבותיו.
ב. אברהם הוליד את יצחק, שהאב יידע, כי הוא הוא אביו, ושצריך לקרבו, לחנכו, ולחכמו, ולא לסמוך על חינוך של מחנכים אחרים בלבד, אלא ישקיע כל הזמן בחינוכו ועיצובו. (וצריך לזכור שהאב מעביר לבנו את הגנים של "לנוכח אשתו" נכח ר"ת – נוי ,כח , חכמה.)
וזהו ואלה, שמוסיף על עניין ראשון, שכך יהיה מוסיף שגם תולדותיו יהיו כמוהו, ושיהיו תולדותיהם כיוצא בהם.
ובסדר של הפסוק ניתן לומר שקודם הבן מתגאה עם האב, ואח"כ אם זוכה האב אז האב מתגאה עם בנו. וכך ביאר ה"חתם סופר" קודם "יצחק בן אברהם"- פירוש, שמתחילה כשנולד יצחק היה השבח שלו שהוא "יצחק בן אברהם", דהיינו שזכה להיות נולד לאב צדיק כזה, ואחר כך נתעלה ונתקדש עד שהיה אברהם משתבח שהוא אבי יצחק, וזהו שנאמר "אברהם הוליד את יצחק".
ונזכור שלשם טוב זוכים רק ע"י השתדלות ומעשים של הרבה שנים, כמו אברהם, ואצל יעקב רק כשנלחם עם המלאך זכה לשם "ישראל". ולעומת זאת, "שם רע" מגיע מיד למי שראוי לו, כמו כאן שממעשה פעוט שכזה, כבר קוראים לעשיו "אדום".
יהי רצון שבנינו יוכלו להתגאות בנו ואנו נוכל להתגאות בהם.