"וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד"

היהדות מייחסת חשיבות כבדת משקל לדמעות, הן לדמעות הנובעות כתוצאה מצער, עלבון או פגיעה, והן לדמעות הניגרות מתוך תפילה ותחנונים.  במקומות רבים בתנ"ך ובתורה שבעל פה, יש אזכור לנושא הדמעות, וכולם נושאים מסר דומה – בכוחן של הדמעות לחולל שינוי מהותי בהנהגת הבורא ביחסו אל האדם. כלומר, אם אלוקים גזר על פלוני להיות חולה, או שתבוא עליו כל צרה אחרת, בכוחן של הדמעות לשנות את גזר הדין. אם אדם מתפלל על מצבו ממעמקי ליבו, בכוונה טהורה ובדמעות, קיים סיכוי גבוה לכך שהקדוש ברוך הוא ישנה את גזר הדין.

ישנה תפילה הנאמרת בעיקר בתקופת הימים הנוראים: "יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך (נאדך – כדך) להיות, ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות". בתפילה זו מבקשים אנו מהבורא, שנזכה לכך שדמעותינו תהיינה טהורות וכשרות, שהן יגיעו עד כיסא הכבוד והבורא יאסוף וישמור אותן בכדו.

יש דמעות המגיעות עד כיסא הכבוד, ויש דמעות ההולכות לאיבוד. אם הדמעות אינן נובעות ממקום פנימי אמתי, הן נשארות בחוץ והולכות לאיבוד. התפילה של עם ישראל לבורא עולם היא, שכל דמעות הצער והיגון הזולגות מעיניהם של כלל ישראל לאורך כל הדורות, יעלו עד כיסא כבודו, יישמרו באוצרו ויפעלו את פעולתן. 

הנביא ירמיהו מקונן במגילת איכה על ירושלים: "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ" (איכה א, ב). במילים "ודמעתה על לחייה" טמון עומק יפהפה מעבר לפשט הפסוק. הדמעות של עם ישראל נשארו על הלחי, והן לא זכו להגיע אל כדו של הבורא. הבורא כביכול לא אסף אליו את הדמעות, ולכן הגלות יצאה לדרך (פירוש ה"אלשיך" על פסוק זה).

גם דוד המלך מתפלל: "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ" (תהלים נו), וכפי שכותב רש"י: "שימה דמעתי בנאדך – שים דמעתי בנאד שלך ותהא שמורה לפניך. הלא בספרתך – במנינך תתננה, למנותה עם שאר צרותי". דוד התפלל, שדמעותיו תתקבלנה, ושכל טיפה וטיפה מדמעותיו תמצא חן בעיני הבורא, שהיא לא תיפסל ולא תוחזר בחזרה, אלא תהיה כתובה בספר וממוספרת במספר.

כשהדמעות מגיעות ממקום כנה, אמתי וטהור, הן נספרות על ידי הבורא ואינן הולכות לאיבוד.

נעבור לחלק השני – לסכנה שבדמעות:

דווקא בגלל שהדמעות באות ממקום פנימי וטהור, הן עלולות לגרום את ההיפך. אם אדם פוגע במישהו אחר, פגיעה המובילה לדמעות אצל הנפגע, הדמעות הללו עלולות להביא על הפוגע צרות צרורות.

אחת הדוגמאות להשלכות מרחיקות הלכת של הדמעות, נמצאת בפרשתנו:

לאחר שנודע לעשיו, שאחיו – יעקב, לקח את הברכות בחכמה, כותבת התורה: "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד" (כז, לד). יעקב גרם לעשיו לצעוק צעקה גדולה ומרה. כותב על כך המדרש (בראשית רבה, סז, ד): "זעקה אחת הזעיק יעקב לעשיו. והיכן נפרע? בשושן הבירה, שנאמר: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א). יעקב גרם לעשיו לזעוק זעקה גדולה ומרה, הוא אמור לשלם על כך, למרות שמעשיו היו מוצדקים. ואכן, יעקב שילם על כך כעבור למעלה מאלף שנה. המן – שהיה מזרעו של עשיו, גרם למרדכי – שהיה מזרעו של יעקב, לזעוק זעקה גדולה ומרה (בגזירת המן).

המדרש כותב משהו נוסף (ילקוט שמעוני, קטו): "שלוש דמעות הוריד עשיו. אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו, והיא האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש". נבאר את דברי המדרש:

דוד המלך פונה לאלוקים בספר תהילים ואומר – "הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה, וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ). בורא עולם "מאכיל" את בני ישראל בלחם דמעה, ומשקה אותו בדמעות שליש. מה פירוש צמד המילים "דמעות שליש"? "דמעות שליש" אלו שלושת הדמעות שבצבצו בעיניו של עשיו, כתוצאה מצערו על פספוס ברכות אביו. כלומר, עם ישראל סובל ודומע, בגלל שלושת הדמעות של עשיו.  

אין ספק שעשיו היה רשע, אולם בהתאם למדרגתו, בכיו נבע מתוך מקום טהור, ודמעות אלו חזרו אל יעקב כ"בומרנג", כעבור שנים ארוכות. 

מדהים הדבר, כמה עלינו להיזהר מלצער את הזולת.

הנצי"ב בספרו "העמק דבר" (ב"הרחב דבר") מוסיף, מדוע נענש יעקב רק על הזעקה שזעק עשיו, ולא על החרדה הגדולה שהוא גרם לאביו? הלא גם על אביו נכתב: "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (כז, לג) כאשר הוא גילה שיעקב זכה בברכות? מדוע לא מצאנו שיעקב נענש על החרדה הגדולה שהוא גרם לאביו?

התשובה היא, כאשר לאדם אין ברירה והוא מוכרח לעשות עבירה לשמה, עליו להיזהר שלא תהיה לו הנאה אישית מהעניין. שהרי ההנאה מגוף העבירה, היא אסורה כמו העבירה עצמה (יבמות קג ע"א, נזיר כג).

יעקב גרם לאביו חרדה גדולה, אולם ברור הדבר, שליעקב לא הייתה שום הנאה אישית מחרדתו של אביו. להיפך, יעקב הצטער מאוד בצערו של אביו. יעקב היה חייב לעשות את מה שהוא עשה, וזה נחשב לו למצווה למרות צערו של אביו. אולם כשהוא גרם לזעקה של עשיו, למרות שהוא עשה זאת במצוות אמו, ככול הנראה הייתה לו הנאה אישית קטנה מכך, לפי דרגתו הגבוהה, שהרי סוף סוף הוא זכה בברכות ולא עשיו. על ההנאה הקטנה הזו של "שמחה לאיד" במינון כה מזערי, הוא נענש בעונש חמור (כדאי לעיין בדברי הנצי"ב בספר שמות, לב כז, שם הרעיון מוזכר פעם נוספת בהקשר אחר).

"הָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת נִרְדָּף" (קהלת ג, טו) – אפילו צדיק רדף רשע (תנחומא אמור, ט). גם כשהרדיפה נעשית בצדק, אל לרודף ליהנות מכך הנאה אישית.

עלינו לדעת ולזכור מה רב כוחן של הדמעות – לטוב ולמוטב.

מי יודע כמה אסונות הבאנו על עצמנו, רק בגלל שאנחנו גרמנו לאחרים להוזיל דמעות, ומי יודע כמה טוב אנו מונעים מעצמנו, בגלל שאין אנו משתמשים בעוצמתן של הדמעות.