הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
כאשר התחדשה הבצורת בארץ ישראל, היה בדעתו של יצחק לירד למצרים כשם שעשה אברהם אביו בזמן רעב. כשעבר בירידתו דרך ארץ פלשתים [שהיא העיר בא"י הסמוכה למצרים (רשב"ם כו א)] נגלה אליו ה' וציוהו לישב שם. ואע"פ שהקרקעות שם גרועות (מ"ר סד ג) ובנוסף הייתה שנת בצורת, הצליח יצחק להוציא מהשדות יבול רב, לזון את עניי גרר ולהעשיר את אבימלך. אבימלך נתקנא בו, ובמקום להכיר לו טובה, גירשו בבושת פנים, גזל את שדותיו והוסיפו עבדיו ונטלו ממנו את בארותיו שחפר בעמל רב, ומן השמים הענישום על כך, וְיָבשו עציהם ובארותיהם (תרגום יב"ע כו כו), שודדים נטלו מאבימלך את ביתו וכל גופו לקה בצרעת (מ"ר שם ט). כשראה אבימלך שכלתה אליו הרעה הלך ליצחק יחד עם שריו וביקש ממנו לחדש את ברית השלום שכרת עם אברהם [והוצרך לחדשה כיון שהוא הפר את הברית בכך ששילח את יצחק (רמב"ן כו כט)]. כאשר ראה יצחק את מצבם הירוד והבין שלא באו אלא לטובת עצמם שאלם "מדוע באתם אליי" (כו כז) ופירש יב"ע "מדוע שאתפלל עליכם אחרי ששנאתם אותי ושילחתם אותי מעמכם", וענה לו אבימלך שצריך הוא להשיב להם טובה תחת טובה שהרי "כאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום" (שם כט) כלומר כנגד מה שלא הרגוהו יש לו ליצחק לכרות עמם ברית, ויצחק סבר וקיבל וחידש עמם את הברית. ויש להבין במה נתרצה להם יצחק כנגד כל העוולות שפעלו כנגדו.
ויש לידע שברית זו לא הייתה לשעה אלא לדורות. דמוצאים אנו שדוד המלך חשש לשבועה זו הן במלחמתו עם היבוסים [שהיו מזרעו של אבימלך (רש"י שמואל ב ה ו)] והן במלחמתו עם פלשתים. דכאשר הגיע דוד להלחם עם היבוסי על מנת לכבוש מהם את ירושלים, נתקל בשני פסלים שעשו היבוסים. אחד סומא ואחד חיגר, ועליהם חקוקה שבועתו של אברהם. דוד המלך נמנע מלהלחם עמם והכריז שהאיש שיסיר את הצלמים ימנהו לראש, ואכן יואב שר הצבא "ויגע בצינור" (שם ח) כלומר, הפיל הצלמים ע"י שהסיר את הצינור עליו עמדו. לאחמ"כ נטל מהפלשתים "את מתג האמה" (שם ח א) פירוש שבשעת כריתת הברית בין אבימלך ליצחק, חתך יצחק שיעור אמה מהרסן של חמורו ועליו כתב את הברית (פרקי דר"א לה הובא ברד"ק שם), ולאחר מכן הכה בהם.
ורבו התמיהות בפרשה זו. מדוע כתבו היבוסים את הברית על פסלים בצורות כה משונות, ומהי הגבורה שהייתה נצרכת בשביל להפיל פסלים אלו. כמו כן יש להבין מדוע כתב יצחק את הברית על "מתג החמור" ולא על קלף כמקובל. וביותר תמוה כיון שדוד סבור שהברית עדיין בתוקפה, מה יועיל אם יעלים את הפסלים ושטר השבועה, והלא הברית בעינה עומדת.
והביאור בזה, שאין ליהודי השגה בשפלותו של גוי, דמבואר בגמ' (ע"ז כב א) שאין ליהודי לילך עם גוי ואפילו החשוב שבהם, שמא ירצחנו בדרך (רמב"ם הל' רוצח יב ז שו"ע יו"ד קנג ב). ולוט ניצל מסדום על שלא מסר את דודו ומיטיבו למיתה (רש" בראשית יט כט), שבמבט של גוי עצם ההימנעות מהריגה דבר גדול הוא. ובכך השתבח אלימלך שלא רצח את יצחק כמבואר במדרש (סד י) משל לארי שנתקע עצם בגרונו והבטיח שכר למי שיחלצה ממנו. בא עוף בשם "קורא" שמקורו ארוך ונטל את העצם. וכשביקש את שכרו על כך, ענהו האריה דייך שלא הרגתיך בשעה שראשך היה בפי. "כך אמר לו אבימלך ליצחק, חסד גדול עשינו ממה ששלחנוך בשלום, כי דרכנו להזיק כל הבא" (דעת זקנים כו כט). ויצחק קיבל טענה זו ועל כן נטל "אמה מהרסן" לפי ש"אמה" רומז על כח (יעויין שמות ב ו) ורסן הוא הבולם של הבהמה, ורמז להם יצחק שמכיר להם טובה שבלמו את יצרם ושלחוהו לשלום ועל כן כרת עמם ברית.
והוסיפו היבוסים ועשו ב' צלמים – עיוור המסמל את יצחק וחיגר המסמל את יעקב, וכוונתם בזה להראות את גודל מעלתם כביכול. שאע"פ שיצחק ויעקב היו בעלי מום, ובנקל יכלו לכובשם, בכל זאת שמרו אמונים לברית ולא נגעו בהם לרעה. ודוד המלך חשש מלהפר הברית, ועל כן הכריז, שכל מי שיצליח למצוא עילה לפגום את הברית ימנהו לשר.
ובא יואב וטען שכשאבימלך לקח את שרה, הטעם שלא התייחד עמה לא מפני צדקותו אלא מפני שהקב"ה מנע זאת ממנו (שמו"ר כ א) [וזהו "ונגע בצינור" הרומזת לייחוד כמבואר בפרקי דר"א פ' טו], ומכך הוכיח יואב שאבימלך מצד עצמו לא נמנע מלעשות כל עוולה, וממילא מניעת הריגת יצחק ולקיחתה של רבקה לא הייתה מפני שהתגבר על יצרו אלא נבעה מאותו פחד שלא יענש. ומכיון שכך, טען יואב שאבימלך הטעה את יצחק בכריתת הברית, שהרי כל הסכמתו לברית הייתה כהכרת הטוב שמתחילה שבא לעירם לא נטלו את רבקה וחסו על חייו – אך עתה שהוברר שהם מצד עצמם היו מתנכלים אליו ורק הפחד שהטיל עליהם הקב"ה מנע מהם. נמצא שהברית בטלה מיסודה, ורשאי דוד להילחם בהם ולכבשם.