להושיט את היד

בפרשת וירא למדנו על טוב ליבו של אברהם אבינו, אבי האומה, ובפרשה זו – פרשת חיי שרה, נפגשים אנו עם טוב ליבה של רבקה – אשת יצחק בנו. אברהם שלח את אליעזר עבדו שימצא את האישה המתאימה ביותר עבור יצחק בנו. שליחות זו הייתה הרת גורל, שהרי אישה זו עתידה להיות אחת מאימהות האומה.

"מבחן הכניסה" של רבקה אל בית אברהם היה מידת החסד שבה. התורה מאריכה לתאר את המפגש בין אליעזר ורבקה, וכשאליעזר ראה את טוב ליבה ואת המאמצים הפיזיים שהיא עושה על מנת לגמול עמו חסד ואפילו עם גמליו, הוא הגיעה למסקנה מידית – זאת ראויה לבנות את בית ישראל.

מפרשות אלו למדים אנו על מעלת מצוות גמילות חסדים לא רק באמצעות נתינת צדקה או מזון, אלא גם באמצעות מאמץ פיזי ונתינת כתף לנזקק פשוטו כמשמעו. נרחיב מעט בעניין:

התלמוד במסכת קידושין (לב ע"ב) מספר כך:

רבן גמליאל ערך שמחת נישואין לבנו, והוא הזמין לסעודת המצווה את רבי אליעזר, רבי יהושע ורבי צדוק. במהלך הסעודה, רבן גמליאל עצמו הגיש בפני אורחיו מאכל ומשקה, והוא דאג שהם יאכלו וישמחו. רבי אליעזר סרב לקבל "שירות" מרבן גמליאל, בטענה שאין זה ראוי שאדם גדול בתורה כרבן גמליאל ישמש וישרת את מי שהוא קטן ממנו. לעומתו, רבי יהושע לא סרב והוא שאל את רבי אליעזר, מדוע אינך מסכים שרבן גמליאל יטרח עבורנו, הרי מצאנו גדול יותר מרבן גמליאל ששימש קטנים ממנו. מי הוא? אברהם אבינו. אברהם היה גדול האומה, ולמרות זאת הוא טרח רבות באופן פיזי לארח אנשים בביתו, להאכילם ולהשקותם: "וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם, וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ" (בראשית יח, ח).

רבי ירוחם ממיר (בספרו "דעת תורה" על פרשת וירא) מעיר, שטענתו של רבי יהושע לכאורה אינה מוסברת דיה, משום שעל אברהם אבינו גם ניתן לשאול את אותה שאלה – מדוע אברהם הטריח את עצמו, מדוע הוא לא שלח את משרתיו שהם יאכילו את האורחים וידאגו לכל מחסורם, והוא עצמו יכול היה להמשיך לעסוק בעניינים העומדים ברומו של עולם?

התלמוד ממשיך ואומר, שלא צריך לקבל הוכחה מבני אדם שכך ראוי לנהוג, אלא אפשר ללמוד זאת מהנהגותיו של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו: "הקדוש ברוך הוא משיב רוחות ומעלה נשיאים (עננים) ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שולחן לפני כל אחד ואחד". מדהים הדבר. על כל אדם באשר הוא, גם אם הוא "גדול שבגדולים", חלה חובה להידמות לאלוקיו ולסייע גם לקטן ממנו.

רבקה נבחנה בדיוק בנקודה הזו והיא עמדה במבחן, היא סייעה לאליעזר בעבודה פיזית של שאיבת מים מן הנהר בזריזות ובחריצות, ובסופו של דבר זכתה לבנות את בניין עם ישראל.

החיוּת הפנימית של האדם לא תצמח מתוך חיי שררה, אלא דווקא מתוך שמשות "פשוטה".

רבי שמשון רפאל הירש, כותב בלשונו הזהב אודות מעלת עשיית חסד עם גופו:

"לאין ערוך למעלה מצדקה, שהיא סיוע לזולת בממון ובמטלטלים, עומדת גמילות החסדים, מעשי פעילות של חסד. בקיום מצוות צדקה הנך מוסר מרכושך החומרי, בגמילות חסדים הנך מעלה על מזבח השם לטובת אחיך את המיטב והאצילי שבכוחותיך, את תבונתך, את מוצא שפתיך, את שריריך, כל אישיותך. בצדקה אתה מושיט רק אמצעים שמהם עשויה לצמוח הברכה, בגמילות חסדים אתה בורא רפואה, יוצר שמחה, עושה שלום ומביא אושר וישע לרעך.

אם יש את נפשך לראות את האדם כשהוא ממש בצלמו של אביו שבשמים, לך וראה אותו מלא רחמים וחסד ורוח השם מפעמת בו בשעה שהוא בעצמו נותן לחם לרעב, מעניק לצעיר טיפול וחינוך אבהיים, מבקר חולים, מלביש ערומים, מנחם אבלים, קובר מתים, משיא עצה למי שזקוק לה, מביא שלום בין אדם לחברו וטורח בכל מקום בדיבור ובמעשה לשכך כאב, לרפא נפש פגועה, למחות דמעה מעל פנים. למראה מעשי חסד שכאלו, גשו גם אתם, עבדי השם מזרע ישראל, וקדשו עצמכם לעיני השם יתברך לגמול חסדים עם בניו".

"אל תסתפק בהוזלת דמע תוך השתתפות בצער והבעת ניחומים לאומלל. במקום שבו אתה יכול לתרום בעצה ובמעש להקים בית לאחיך ולאחיותיך, ומעל כולם ליתומים, לסייע להביאם לידי מצב מאושר, שם הושט יד בעצה ובמעש, במאמץ וביגיעה. השתתף בלב שלם ובשמחה גלויה בהצלחת רעך".

"לא אלפי הכסף שצברת או שבזבזת על תענוגות החושים או להתפאר בהם לפני בני אדם, לא אלה ילוו אותך כאשר תתייצב לפני כיסא הכבוד, אלא האגורה בה האכלת אדם רעב, כיסית מערומיו, הצלת אומלל ממצוקתו. לא עשרות השנים שבילית בקלות ראש ובהשתלהבות היצרים, בשאיפה להנאות ולרווחה יסבו לך אושר ותקווה ברגעיך האחרונים, אלא הדקות בהן שמת קץ לדמעות, ריפאת כאב, הרגעת יגון, הבאת אבן לבניין אושרו של אחיך. לא כל אדם זוכה לעשות צדקה במידה רבה, כי לכך דרוש הון שאין לכל אחד, אך בגמילות חסדים כל אחד יכול להגיע לדרגה הגבוהה ביותר, שהרי גמילות חסדים דורשת רק שכל ישר, לב חם, פה המסוגל להביע אמרי נועם ויד פעילה לעזרה" (חורב, פח)