יפה שיחתן של עבדי אבות

לאחר שנשלח אליעזר לחרן לקחת אשה ליצחק, וה' הצליח דרכו ומצא את רבקה, אזי ישב עם אביה ואחיה וגולל בפניהם את השתלשלות העניינים וביקש מהם לשלוח עמו את רבקה על מנת להשיאה ליצחק. ובמדרש (רבה ס ח) "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים". והוכיח כן המדרש מכך שפרשתו של אליעזר נשנתה ב' פעמים, בהשתלשלות הענינים בתחילה ולאחמ"כ בסיפור אליעזר לבתואל ולבן, ואילו הלכות גדולות לא נכתבו אלא ברמז. וממשיך המדרש "ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" [שנתן אליעזר לעבדיו מים לרחוץ רגליהם] – "אמר רבי אחא יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים".

והנה טעם אריכות סיפור עבדי אבות, לאלפנו בינה לידע אורחות חיים והשקפת תורה. אולם יש לידע מה באה התורה ללמדנו במה שכּפלה את הפרשה בסיפור דבריו של אליעזר. וביותר יש להתבונן מהו הלימוד שיש להפיק מסיפור רחיצת רגליהם של עבדי האבות. עוד יש להבין, כשנתבונן בסיפורו של אליעזר נמצא שנראה הוא כמשולל היגיון. תחילה סיפר להם על דודם שנולד לו בן לעת זקנותו כאשר שרה הייתה בת תשעים [ואפילו שרה עצמה פקפקה בדברי המלאכים שאמרו שתלד בגיל זה] והמשיך לספר שאברהם הינו עשיר גדול וכל הוכחתו משטר מתנה שכתב לבנו [דבר הניתן לזיוף בנקל] והגדיל לספר שדרך האורכת שבעה עשר יום התקצרה לו בדרך נס ולקחה ג' שעות בלבד [למרות שאי"ז נוגע לעצם סיפור הדברים דמה נפקא מינה מתי יצא מביתו] ולאחמ"כ מספר על תפילה שבה ביקש לא כהוגן (תענית ד א) וכיצד נענה משמים בדרך ניסית  – ובמקום להחזיקו כחסר דעה, לבן ובתואל הרמאים הגדולים מאמינים לכל דבריו עד כדי שמסכימים למסור בידו את ביתם – הלא תימה הוא.

והנראה בזה, דמסופר בגמ' (עבודה זרה יא א) על אונקלוס הגר שהקיסר שלח אחריו חיילים לתופסו, ואמר להם אונקלוס פירוש קצר בעניין מזוזה והתפעלו מכך החיילים והתגיירו. והקשה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל (מפקודיך אתבונן עמ' קנד) הלוא רואים אנו בעינינו כמה טורח ויגיעה נצרכים עד שזוכים להשיב לב יהודי לאביו שבשמים, והיאך הצליח אונקלוס כל כך בנקל לגייר את אותם חיילים רומאים. וביאר בזה שלא דבריו של אונקלוס הביאו את אותם ערלים להתגייר, אלא כלל הוא בידינו ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", וליבו של אונקלוס שחי אמונה והיה חדור בה בצורה עזה ומוחשית הוא שהביאם להתגייר, דהעיקר הוא לא הדבר הנאמר אלא מי הוא האומר, לפי שהרגשת הלב היא שגורמת לזולת לקבל את הדברים.

ונראה שאליעזר כל כך התרגש והתפעל מעוצם השגחת הקב"ה והיה ליבו הומה לחלוק את אותם תחושות, ולפיכך נמנע מלאכול עד אשר ידבר דברו, ומתוך התרגשותו לא חסך מלספר את כל השתלשלות ההשגחה הפרטית שליוותה אותו למרות שפרטים מסוימים יכולים למנעם מליתן לו את רבקה, ואעפ"כ דברים היוצאים מן הלב בעוצמה ובהתרגשות, על אף שנראים הם כמשוללים היגיון, בוקעים אפילו את ליבם הערל של לבן ובתואל עד אשר מודים לו "מה' יצא הדבר". וזהו הלימוד מסיפור דבריו של אליעזר, שכאשר באים לשכנע את הזולת וכגון בהשבת יהודים לאביהם שבשמים, העיקר הוא שהאדם יאמין בכל ליבו באמיתות הדברים ואז יוכל בנקל להשפיע על האחר.

ומעתה מתבאר היטב הלימוד מ"רחיצתן של רגלי אבות" שהרי כאמור, היה אליעזר אחוז ברגשי התפעלות והשתוממות ועסק בשליחות חשובה עד למאוד, ובכל זאת קודם שדיבר עם בתואל ולבן והסיח את אשר על ליבו, לא שכח לדאוג לטובתם הגשמית של עבדיו אפילו בדברים פעוטים כגון רחיצת רגליהם – ללמד שכל מטרה גדולה ככל שתהא, אסור שתבוא על חשבון הזולת.