והאיש משה: פרשת וירא

"הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד, נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (מלכים ב, ט-י).

פרשתנו פותחת במעשי החסד הידועים של אברהם ובעוצמת מידת טובו. אברהם מתאמץ מעבר ליכולתו. הוא אינו מסתפק בהגשת קפה ועוגה או סלט ירקות לאורחיו, אלא שוחט עבורם בקר – "בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב" (בראשית יח, ז). שרה אופה עבורם עוגות משלוש סאים של קמח סולת, קמח משובח, ואברהם "עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ" (ח) ודואג לכל מחסורם. זה אינו חסד סטנדרטי, זהו 'סופר חסד' שנעשה עם כל כאביו של אברהם.

והנה, תוך כדי מעשה החסד המופלא והאירוח המיוחד, מתברר לאברהם שהאורחים אינם אורחים רגילים אלא מלאכים, והם מבשרים לאברהם ושרה שבעוד שנה בדיוק הם יזכו לפרי בטן. אכן כך היה וכעבור שנה בדיוק שרה יולדת את יצחק.

נפנה כעת לסיפור המובא בהפטרה לפרשתנו, ונגלה הקבלה מעניינת מאוד לסיפורם של אברהם ושרה.

אלישע הנביא היה תלמידו של אליהו הנביא. הנביא מספר (מלכים ב, פרק ד), שלעתים קרובות היה אלישע צריך לעבור דרך מקום הנקרא שונֵם. בכל פעם שאלישע עבר בשונם, הוא התארח בביתו של זוג מסוים, וכך מספר הנביא:  "וַיְהִי הַיּוֹם, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם, וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם" (מלכים ב, ד, ח). כך נמשך העניין במשך תקופה. בכל פעם שאלישע הזדמן לשונֵם, אירחו אותו בעלי הבית בסבר פנים יפות וברחבות לב.

יום אחד פנתה האישה השונמית לבעלה ואמרה לו: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד, נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה, וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (ט-י). משמע, האישה השונמית החליטה 'לשדרג' את האירוח, ולבנות עבור אלישע הנביא יחידת אירוח חדשה ומסודרת, שתהיה מיועדת רק לו (התלמוד במסכת ברכות י ע"ב דן האם הם בנו עבורו עלית גג ממש או חילקו חדר אחד לשניים). מן הסתם – כך סברה – אלישע הנביא ירגיש יותר בנוח ביחידת אירוח פרטית.

ממחשבה – למעשה, בני הזוג טרחו ובנו עבור אלישע את יחידת האירוח החדשה.

לא חלף זמן רב ואלישע הזדמן שוב אל שונם. כהרגלו הוא פנה אל מארחיו הקבועים, ולהפתעתו גילה שהם דאגו לו ליחידת אירוח פרטית. אלישע לא הסתיר את הערכתו לבני הזוג, והורה לנערו, גֵיחזי, לקרוא לבעלת הבית ולשאול אותה כיצד הוא יכול להשיב לה כגמולה הטוב. האישה סירבה ואמרה "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (יג) – אני אישה פשוטה, לא חסר לי מאומה, כך שאין לי בקשה מיוחדת.

אלישע דן עם גיחזי כיצד יוכל בכל אופן להשיב לה כגמולה, ואז אומר גיחזי: "אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן" (יד), אין לה ילדים ובעלה כבר זקן. אלישע שמע את דברי נערו, פנה לשונמית ובישר לה: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן" (טז). האישה התקשתה לקבל את הבשורה ואמרה: "אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ" (טז). חלפה שנה, האישה השונמית אכן הרתה, וילדה בן בדיוק בזמן שאמר לה אלישע.

בהמשך מסופר שהילד גדל והפך לנער, הוא לא חש בטוב ונפטר מן העולם, ואלישע הנביא התפלל אל השם והצליח להחיות את הנער.

קיימות הקבלות רבות בין סיפורם של אברהם ושרה לסיפורם של האישה השונמית ובעלה. שניהם זכו לבן לעת זקנתם, לשניהם כמעט נפטר הילד (יצחק בעקדה והנער בחוליו) ועוד. נתמקד באחת ההקבלות אשר רלוונטית מאוד עבורנו:

אברהם ושרה זכו לבשורת "כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, י), תוך שאברהם מתאמץ מעבר ליכולותיו ולמצופה ממנו, כדי לגמול חסד עם אורחים שהוא כלל לא הכיר. גם האישה השונמית קיבלה את הבשורה על הריונה הצפוי, בעקבות מאמץ לא רגיל לבנות יחידת אירוח מיוחדת עבור אלישע הנביא. הרי היא יכלה להמשיך לשכן אותו בחדר רגיל בביתה, אולם היא רצתה יותר מזה. היא רצתה לשפר את תנאיו ולבנות עבורו מקום אירוח מיוחד. כיוון שהיא גמלה עם "איש האלוקים" חסד מעבר למצופה, גם אלוקים התנהל עמה מעבר למצופה, ופקד אותה בבן.

מדהים מה רב כוחה של גמילות חסדים אמתית ועוצמתית, הנעשית בכל הלב, הרבה מעבר לְמה שנדרש מכל אדם, בהיותו אדם.

זוהי מסירות הנפש הנדרשת מאתנו: להתאמץ קצת יותר.

ככל שנדבק יותר בדרכו של אברהם, וככל שנגמול יותר חסדים עם הסובב אותנו, כך ילך ויגדל השפע שהבורא ישפיע עלינו ממרומים.