חשיבותה של הבא

"ויאמר אבימלך וגו' אל אברהם לאמר; ועתה השבעה לי וגו'; והוכיח אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך; ויאמר אבימלך לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדתי לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום; ויכרתו שניהם ברית; ויאמר [אברהם] שבע כבשת תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזאת" (פרק כא פסוקים כב – ל).

בפרשה זו רבו התמיהות. ראשית, אברהם אבינו כורת ברית עם אבימלך ומוותר על כל ארץ פלשתים, ומאידך מתעקש על באר אחת בתוך כל הארץ שתישאר בבעלותו. ועוד, כיון שבאר זו חשובה לו, מדוע לא החזירה לרשותו תכף שגזלוה עבדי המלך. וביותר תמוה שאברהם אבינו לא מבקש בכריתת הברית – שבה נותן לאבימלך את כל ארץ פלשתים – אלא את הבאר הזו, ולא מצינו שאבימלך אכן השיב לו את הבאר ואף בתשובתו של אבימלך לא מצינו הבטחה בדבר החזרתה של הבאר אלא התנצלות גרידא "לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי היום" ותו לא, ונמצא שעיקרה של הברית – החזרת הבאר – חסרה.

והנראה בזה, דדבר ידוע היה שארץ ישראל שייכת לאברהם אבינו ובכללה ארץ פלשתים שאף היא חלק מארץ ישראל (רמב"ן דברים ב כג; תוס' גיטין ב א ד"ה אשקלון). והנה, החופר באר בשדה חבירו הרי זה מעשה חזקה והוראת בעלות בשדה, ואברהם אבינו רצה בחפירת הבאר להראות בעלות על ארץ פלשתים, וכשנודע דבר זה לאבימלך שאברהם מחזיק את עצמו כבעלים על ארצו, חשש שכפי שאברהם אבינו ניצח ארבעה מלכים, כמו כן ילחם עמו ויגרשנו מארץ פלשתים [ואכן ברמב"ן (כו כט) מבואר שחשש זה הביא את אבימלך לכרות ברית עם אברהם] כיון שכך, צוה מיד על עבדיו לגזול את הבאר מידי אברהם, כדי שאברהם לא יחזיק את עצמו כבעלים על ארצו, ורק לאחר מכן הלך לכרות ברית שלום עם אברהם שלא יקח את ארצו.

ומעתה מתיישבות הקושיות כמין חומר. דמבואר היטב מה הייתה חשיבותה של הבאר בעיני אברהם, שודאי לא היה זקוק לה מצד עצמה שהרי ויתר ביודעין על כל ארץ פלשתים וכל שהיה חשוב לו הוא הוראת בעלות על הארץ המתבטאת על ידי הבאר. ומובן מדוע רק עתה בכריתת הברית הוכיח אברהם את אבימלך אודות הבאר, דעד עתה לא היה חשוב כל כך לאברהם שעבדי אבימלך גזלו את הבאר שהרי בכל עת יכול הוא להלחם עם אבימלך ולקחת את ארצו, אך עתה שכורת ברית שבה הוא מתחייב שלא לכבוש את הארץ, רוצה אברהם שיישאר בארץ סימן שהוא בעליה. וכיון שבאר זו מבטאת את הבעלות על הארץ רצה אברהם שתישאר ברשותו, אך אבימלך לא מוכן שאברהם יֵרָאה כבעלים על ארצו ולכן ניסה לפטור את אברהם בדברי נימוסים גרידא בלא להשיב את הבאר, אך למרות שאבימלך לא נתן את הבאר חזרה, הוציא אברהם שבע כבשות שישמשו כעדות על הבאר [יעויין באלשיך, בחיד"א ובמפרשים היאך משמשים הכבשים הללו לעדות] לפי שלא הסכים לכריתת הברית בלא עדות על הבאר, שרוצה הוא שתישאר עדות בארץ פלשתים, שהוא בעליה האמיתי.

והנה, לאחר כריתת הברית כותבת התורה "ויקם אבימלך ופיכל שר צבאו וישבו אל ארץ פלשתים" (פס' לב), ויש לדקדק מה משמיעה לנו התורה בזה שאבימלך ופיכל שר צבאו שבו אל ארץ פלשתים, ובכלל מה זה שייך לכריתת הברית שהיה בין אברהם לאבימלך. עוד יש להבין את לשון הפסוק "וישבו" אל ארץ פלשתים, והלא כלל לא יצאו ממנה, שהרי כריתת הברית הייתה בבאר שבע שהיא בארץ פלשתים (יעוין ברמב"ן).

ולפי מה שנתבאר, שאבימלך חשש שאברהם יקח מידו את ארץ פלשתים שהרי היא חלק מארץ ישראל, ורק לאחר שאברהם כרת עמו ברית שלא יקח את ארצו, ונשבע לו אברהם על כך, הופג חששו של אבימלך שאברהם יקח את ארצו. כיון שכן כתבה התורה שלאחר כריתת הברית "שבו" אבימלך ופיכול שר צבאו לארץ פלשתים, לפי שעד עתה לא היו בטוחים שארצם היא "ארץ פלשתים" ולא חלק מארץ ישראל שתיכבש ע"י אברהם, ורק לאחר כריתת הברית שבו ויתר אברהם אבינו על ארץ פלשתים מלהיות חלק מארץ ישראל, נעשית ארצם "ארץ פלשתים" ולא חלק מארץ ישראל, ו"שבו" מארץ ישראל לארץ שעתה הפכה להיות "ארץ פלשתים".