הרב מאיר אסטריק"אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד" (פרק טו פס' א). וביאר המדרש (ב"ר מד ד) "לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר ירדתי לתוך כבשן האש וניצלתי, וירדתי למלחמת המלכים וניצלתי, תאמר שקיבלתי שכרי בעוה"ז ואין לי כלום לעתיד לבא" וביאור החשש יתבאר עפ"י הגמ' (שבת לב א) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה [לפי ש]אם עושים לו נס, מנקים לו מזכויותיו", וחשש אברהם אבינו שמא איבד מזכויותיו מחמת הניסים שזכה להם, ועל כך ענהו הקב"ה "כל מה שעשיתי בעולם הזה חנם עשיתי עמך, אבל שכרך מתוקן לעתיד לבוא".
והדברים מצריכים ביאור, שלכאורה הטעם שאדם מאבד זכויותיו כשנעשה לו נס, הוא משום שהכניס עצמו למקום סכנה והטריח את הקב"ה לעשות לו נס על חינם ונמצא שקיבל את שכרו בנס שנעשה לו. אולם אצל אברהם אבינו כל מה שהכניס עצמו לסכנה לא היה אלא בשביל לקדש את שמו יתברך, הן באור כשדים כשהפיל את עצמו ולא רצה לעבוד לע"ז, והן כשמסר עצמו להציל את לוט כמבואר בעץ יוסף (על המ"ר מג ב) "להציל עשוק מעשקו אין לך קידוש ה' גדול מזה". ובמקרים אלו לכאורה בדין הוא שצריך הקב"ה להצילו, ומהו אפוא חששו של אברהם אבינו שבניסים אלו של הצלתו ינוקה משכרו בעוה"ב.
ובעיקר החיוב של האדם למסור עצמו על קידוש ה' כתב רש"י (ויקרא כב לב) "וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס", [שאמרו לנבוכדנצאר גם אם הקב"ה לא יצילנו, לא נשתחוה לצלם]. ודברי רש"י צריכים ביאור, ראשית, מהו שכתב "כל המוסר עצמו על מנת הנס", והלא זהו תרתי דסתרי, שאם האדם סומך ובוטח שיעשה לו נס, אין זה נחשב שהוא מוסר עצמו למיתה, שהלא הוא בטוח שינצל מהמוות. ועוד, מנין לו לאדם שבהכרח ינצל, והלא הרבה צדיקים קדושי עליון מסרו עצמם למיתה ולא הצילם הקב"ה וכגון חור בנה של מרים וזכריה הנביא וכהנה רבות. וביותר קשה שמפורש במדרש (שמו"ר ט א) "חנניה מישאל ועזריה כשירדו לכבשן האש לא ירדו אלא בסימן [שינצלו]" יעוי"ש, וא"כ אדרבה הצלתם של חנניה מישאל ועזריה מוכיחה שאף המוסר עצמו למיתה ויודע שיעשה לו נס הרי הוא זוכה וניצל.
והנראה בזה, דאין כוונת רש"י "כל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס", שהאדם בטוח שיעשה לו נס וינצל, אלא מדובר באדם המוכן למסור עצמו למיתה ולא בטוח שהקב"ה יצילו, אולם חושב הוא שמצד מעשיו זכאי הוא להינצל בעבור מה שמסר ונתן לקב"ה את נפשו, ובדין הוא שהקב"ה יצילו. ומחשבה זו טעות היא בשורש מצוות קידוש ה', לפי שהגוף הוא פיקדון ביד האדם, שהקב"ה מחיה אותו בכל רגע ורגע. וישנם מצבים בהם הורה הקב"ה לאדם למות, ובלבד שלא יעבור עבירות מסויימות. וממילא במקרים אלו אין האדם רשאי להמשיך להשתמש בפיקדון אלא מחוייב להחזירו לבעליו. והחושב שהקב"ה "חייב" לו על שמסר נפשו על קידוש ה', דומה הוא למחזיר פיקדון לבעליו, ומבקש מבעל הפקדון להודות לו על שהחזיר פקדונו, במקום להודות לו על שנתן לו להשתמש בפקדונו עד עתה. וזהו שכתב רש"י שכל המוסר עצמו למיתה וחושב שראוי הוא בזכות מעשהו להנצל, בוודאי הקב"ה לא יצילנו, שהרי במחשבתו מגלה שאינו מכיר מי הוא הבעלים האמיתיים של הגוף, ובוודאי לא יעשה הקב"ה נס כדי להמשיך ולתת את הפקדון למי שלא מכיר בבעל הפקדון. ואף אצל חנניה מישאל ועזריה, למרות שידעו שיֵעשה להם נס וינצלו, מכל מקום בדברם עם נבוכדנצאר גילו מחשבתם שאין הם חושבים שראויים הם לנס ואין הקב"ה מחוייב להצילם, ואין הם בכלל "מוסר עצמו על מנת הנס".
וזהו שחשש אברהם אבינו, שכיון שאין הקב"ה חייב לו דבר על מסירות נפשו, ממילא אפשר שהניסים שנעשו עימו הם חלק מהשכר המובטח לו. ועל כך השיבו הקב"ה, שהצלתו ממוות לא הייתה רק לטובתו של אברהם אבינו, אלא אף המקום נתגדל ונתקדש בכך, שניכרה השגחתו הפרטית על צדיקיו. [וכמשלו של ר' ישראל מסלנט, שאין מנקים משכרו של הכרטיסן ברכבת על כך שמשתמש הוא ברכבת, אלא אדרבה משלמים לו עבור עבודתו, כי אינו נמצא ברכבת להנאתו אלא בעבור בעה"ב] כך גם הצלתו של אברהם אבינו, כיוון שהייתה לתועלתו של הקב"ה, אין מתנקה לו משכרו.