עכשיו נשאר לפוצץ את המסילה

ראשיתה של האנטישמיות היה בבסיסה דתי. השנאה אל היהודי הייתה מושתתת על המאבק בין הדת הנוצרית לבין הדת היהודית. יהודי, באותן מאות שנים שהתנצר – הפסיקו את האנטישמיות כנגדו. הייתה זו אנטישמיות מסורתית שהבסיס שלה היה אמוני-דתי ותו לא. אמונה ודת אפשר להחליף.

בסוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 האנטישמיות שינתה את פניה לאנטישמיות גזעית, אנטישמיות "מודרנית". האנטישמיות הזו הייתה מבוססת מעתה לא על אמונתו של היהודי מול אמונתו של הנוצרי, אלא על בסיס העובדה ש"דם אחר" זורם בעורקיו של היהודי. האבולוציה של דרווין [זו שהעולם החילוני כל-כך מתגאה בה ורואה אותה כמציאות שאין בלתה] הובילה, ללא רצונו יש להדגיש, לבסיס הגזעי שעומד מאחורי האנטישמיות הזו. דרווין הנחיל את המחשבה שהאדם בא מהקוף (למרות שאנחנו יודעים הפוך – שהקוף בא מהאדם בדור הפלגה) ואם כך, האנטישמים מצאו תירוץ חדש – כשם שהקופים מסווגים לגזעים וסוגים שונים, כך גם בני האדם. זהו "דרווניזם חברתי".

ההבדל העיקרי של האנטישמיות הגזעית מול האנטישמיות הדתית היה שיהודי לא יכול לשנות את עצמו. אינו יכול עוד להסתכל על החזיר ולומר שזו פרה. הוא יהודי – נולד כך בעל גזע מסוים וימות כך. המרת הדת לא תסייע לו – כיוון שמדובר בגזע ולא באמונה.

את המשכה הטרגי של האנטישמיות הגזעית אנחנו כבר יודעים. אבל מה היה בין לבין? איך הצליחה האנטישמיות המודרנית, הגזעית, לשנות את המחשבה בקרב הציבור משנאה אמונית, שלכאורה יש לה בסיס הגיוני שיושב על השכל, לשנאה שהבסיס שלה הוא גזע.

הבדל נוסף גדול מאוד בין האנטישמיות הדתית לזו הגזעית היה הצורה. בעוד שהאנטישמיות המסורתית הייתה מלווה בפוגרומים, הרס ורצח – האנטישמיות הגזעית הייתה "אנטישמיות מעונבת" – אנשים מכובדים ואינטליגנטים. לא עוד ברברים עם מאצ'טות ורובים בידיהם (אם כי בהבשלת התהליך חזרו החיות כמובן לשיטות הרצח הקודמות, וכמו שאנו יודעים בהיסטוריה – "האניטליגנציה" שלהם הובילה לרצח מהיר ושיטתי אף יותר) – אלא אנשי ספר ובעלי השכלה. אירוני הוא שלארגון האס.אס האכזרי יכול היה להתקבל רק מי שיש לו תואר ראשון לפחות ויודע לנגן על שני כלי נגינה.

בסיסה של האנטישמיות הגזעית, והפצתה, הייתה ע"י פובלציסטים – עיתונאים ו'אנשי דעה' מחד וע"י שופטים ואנשי השכלה גבוהה מנגד. במשך שנים ראו היהודים כיצד בעלי טורים עיתונאיים משתלחים בחברה היהודית, באורחות חייה, במחשבותיה, באמונותיה, בקיום התורה. במשך שנים ראתה החברה היהודית את המלים היפות שהשתמשו בה העיתונאים ואנשי הפוליטיקה כדי להגביר את השנאה. הם לא צעקו, הם לא זעקו, הם לא קראו לאלימות. הם דיברו בצורה מעונבת (מלשון עניבה) – מכובדים ומכבדים.

ואז הגיע משפט דרייפוס הידוע, שמנקודת מבט חילונית היה שינוי משמעותית כי הוא הוביל לכל הרעיון הציוני לפרוץ וכו'. אבל דקה לפני זה – כיצד ייתכן שבית משפט צרפתי, זו שהתיימרה להיות הראשונה שמעניקה שוויון זכויות – כיצד ייתכן שבית משפט יבצע משפט אנטישמי מובהק שכזה.

תסתכלו על עפולה ותראו את דרייפוס.

הרכבת של האנטישמיות הישראלית נגד החרדים כבר לא יוצאת מהתחנה – היא כבר עזבה אותה. התוצאה של שופט שיכול לפסוק נגד קיום אירוע שנועד לציבור חרדי בגלל שהוא בהפרדה (ובכך בפועל לבטלו) היא היעדר חוק, והיעדר ביטוי משמעותי נגד. כאשר התחילה בכל המלחמה נגד "הדרת נשים" (שם מעונב להפרדה באורח החיים בין גברים לנשים) הסגנית של היועמ"ש, דינה זילבר – אף אחד לא פצה פה. אף אחד לא דרש את פיטוריה. אף אחד לא בדק את הקשרים שלה עם הקרן החדשה להשמדת ישראל הישנה. אף אחד לא ניסה להיאבק בה או בחברה הקרוב שי ניצן, שעלילותיו הספק פליליות לא מריחות טוב בכלל.

התוצאה הייתה שאף בקר לא עצר את הרכבת כשזו התכוונה להתחיל בנסיעתה. עתה, כשהיא מחוץ לתחנה – צריך לפוצץ את המסילה ולהפיל את הרכבת מעליה.

ואולי ראוי לעשות את מעשה בן גביר. במשך שנים אנשי השמאל והתקשורת הציקו לתושבי חברון. הם ירדו לחייהם בדיוק כמו אותם אנטישמים מעונבים באירופה. לא באמצעות אלות ומאצ'אטות אלא באמצעות התקשורת שכמובן חיבקה את השמאל (ועדיין) ובתי המשפט. אלא שאז בן גביר החליט להחזיר מלחמה. בהיותו עו"ד מפולפל הוא החל לתבוע כל אחד ואחד מהאנשים שמיררו את חייהם של תושבי חברון. איך עשה את זה? לאחד גילה שיש מרפסת בלי אישור והורה לבית המשפט להרוס אותה. לשני הוא גילה שרשם את ילדו באופן לא חוקי – והורה להוציאו מבית הספר. לשלישי הוא גילה שקיבל מינוי לא בדיוק כדין – והורה לפטרו. וכך מאז יש שקט מוחלט ולא שומעים יותר על היישוב היהודי בחברון.

כך גם אנחנו, החרדים, צריכים לעשות. בדיוק באותו שקט – עיריית טבריה לא מקצה תקציבים שוויוניים לחברה החרדית – תתבעו. העירייה ברמת גן לא מעניקה תקציבים נאותים ושוויוניים? תתבעו.

וראוי לציין גם את עיריית רחובות שתקציביה עבור החברה החרדית והדתית בעיר הרבה-הרבה-הרבה יותר נמוכים מההכנסה מהם. אבל כשזה נגד חרדים או לפחות לא בעדם – אפשר הכול לעשות. יודעים ראשי העירייה שהחרדים לא ילכו לבית המשפט. גם כיוון שאנו מתנגדים באופן עקרוני לקיום משפט עפ"י דרך חוקות הגוים, וגם כיוון שהמנהיגים החרדים מעדיפים להתעסק, וטוב שכך, בכספים שישולמו לאברכי התורה ולא בכל מה שקשור לענייני חברה ופנאי. אבל בסופו של דבר – האנטישמיות של לפיד, ליברמן וחבריהם – יכולה להתבסס בציבור הרחב בגלל היעדר המאבק של החרדים מולם.

חברי הכנסת החרדים עושים ניסיונות נואשים להגיע אל הציבור הכללי. אל לנו לחשוב שהדברים פשוטים. התקשורת החילונית אינה אוהדת, במקרה הזה, את המיעוט ואת המותקף. אנחנו איננו ערבים ואיננו בני מיעוטים אחרים בחברה. התקשורת שמייצרת יחד עם לפיד וחבריו דה-הומניזציה לחרדים מחד, לא יכולה להתייחס אליהם כאנושיים וכמותקפים מנגד.

אותו שופט אנטישמי שמיהר לטפל בעתירה שהגישו כמה נשים שהמופע בעפולה כלל לא רלוונטי אליהן הוא תוצר של ההסתה נגד הציבור החרדי. כאשר מדובר היה בדרישה של ש"ס לעתור כנגד ולדון בדיון נוסף – אז היה לשופט האנטישמי זמן והוא קבע את הדיון לתאריך שלאחר קיום המופע. והכול עפ"י הפרוטוקול ועפ"י הסדר והחוק. כי זהו מנהגם של האנטישמים המעונבים. יש חוקים והולכים בדיוק לפי החוק, הלא כן ידידי? [נסו להגות זאת במבטא גרמני. נשמע אמיתי]

אבל אולי צריך לחשוב על מאבק נגדי באותה הצורה של 'מאבק מעונב' – באמצעות פסיקות, חוקים וחוקי יסוד. אני בטוח שאם יוגש 'חוק יסוד אורח החיים של המיעוט' או 'חוק יסוד המיעוטים' שידבר בכלל על המיעוט הערבי והדרוזי (כהשלמה לחוק הלאום) ויכיר באורח החיים של המיעוט כמציאות רלוונטית בקיום אירועים וטקסים דתיים עפ"י אורח החיים של אותה הקבוצה – לא תהיה אפילו לשמאל ברירה, אלא להצביע בעד.

הרכבת יצאה מהתחנה של האנטישמיות. עכשיו צריך לפוצץ את המסילה ולהוריד אותה. אני בטוח שכמה חיפושים בגוגל על ניצן וזילבר יאפשרו הבכתם והתפטרותם המהירה, ואם לא התפטרות – אז פיטורין.