כוחו של בלעם

בפרשה זו של רצון בלעם לקלל את בני ישראל רבו התמיהות. ראשית, הקשו המפרשים, שבלעם נביא היה ולא שוטה, ואחר שיודע שהקב"ה אוהב את ישראל אהבה יתירה, ואף אומר לו במפורש "לא תאור את העם כי ברוך הוא" (כב יב) וכשהולך בדרך עומד עליו המלאך לשׂטנו, אעפ"כ אינו מתייאש מלנסות ולקלל בראשונה בשנייה ובשלישית. ותמוה היאך עלה בדעתו של בלעם לפעול עם כוחותיו של הקב"ה כנגד רצונו של הקב"ה. וביותר קשה שברש"י (כג ח) הביא לדברי חז"ל (ברכות ז א ועוד) שאמר בלעם "אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך", ומתעצמת הקושיא היאך חשב לקללם בשעה שביטל הקב"ה את השפעת כח קללתו.

על הכתוב "לא תאר את העם כי ברוך הוא" ביאר רש"י שמתחילה רצה בלעם לקלל את בני ישראל, כיון שסירב הקב"ה לכך, אמר בלעם "אם כן אברכם", ענהו ה' "אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא". ויש להבין, היאך נתהפך בלעם מן הקצה אל הקצה, שמתחילה רצה לקלל ולכלות את עם ישראל, ועתה חפץ לברכם. ואם אכן רוצה לברכם, מדוע באמת סירב הקב"ה לברכה זו.

ובעיקר מה שאמרו חז"ל שבאותו זמן לא כעס הקב"ה, קשה בכפליים, מחד, מדוע הוצרך הקב"ה שלא לכעוס באותה עת, והרי יכול שלא לקבל את קללתו של בלעם בלא צורך לשנות ממידותיו, ומאידך, כיון שלא כעס הקב"ה, היאך אמרו חז"ל (סנהדרין קה ב) שרוב ברכותיו של בלעם נהפכו לקללה [כיון שרצונו הפנימי היה לקללם] וכיצד השפיעו, והלא ביטל הקב"ה את השפעת קללתו.

והביאור בזה שכוחו של בלעם לא היה בכח קללתו, אלא שהיה יודע לקטרג באופן קשה ונורא על אומה ומכח קטרוגו הייתה ממילא נמשכת קללה. וכפי שהביא החפץ חיים (שמיה"ל שער הזכירה ב) בשם הזוהר (פרשת פקודי) שהסיבה שהקפידה התורה ביותר על לה"ר לפי שעל ידי שמקטרג על חבירו למטה מתעוררת מלמעלה רוח בשם סכסוכא "וגורמת בזו ההתעוררות של לשון הרע מות וחרב והרג בעולם" יעוי"ש עוד. ובזה היה בלעם יחיד בכוחו – בכוח הקטרוג שבו שאפילו בחבישת אתונו ניסה לעורר קטרוג על עם ישראל (רש"י כב כא). ויש לידע, שבזה שונה קטרוג מקללה, שבעוד הקללה הרי היא כבקשה מה' שיגרום רעה לפלוני, הרי שקטרוג זהו כח רוחני מציאותי התובע עשיית מדנים באותו אדם שקטרגו עליו.

ועתה נפתח פתח להבין היאך חשב בלעם לקלל את ישראל נגד רצון ה', שטעה לחשוב שרק בקללה שכביכול מבקש את סיוע ה' יש ליטול בה רשות, אך לקטרג הרשות ביד כל אדם לעשות זאת וליצור את אותו כח בבריאה [אלא שביקש בלעם מהקב"ה אף להשפיע על הקללה שתימשך מכח הקטרוג, ונדחה].

וכיון שכך מתבאר היאך נתהפך בלעם מקללה לברכה, לפי ששתי דרכים יש לקטרג על האדם, או להזכיר חסרונותיו, או להזכיר מעלות שהיו ראויות להיות בו ואינם [ועל כן פסק השו"ע (יור"ד שדמ א) בעניין הספד "וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי גורם רעה למת"] וזה היה רצון בלעם לקטרג ע"י כח הברכה שישבח את עם ישראל במה שראויים היו להיות, ונמצא שכלל לא התהפך בליבו כאשר ביקש לברכם, אלא זהו הצד השני של הקטרוג.

ועתה מתבארים היטב דברי חז"ל שכל אותו זמן לא כעס הקב"ה, והביאור בזה שאף שחמור כוח הקיטרוג עד למאוד, הרי שבשעת כעס גדול כוחו שבעתיים, וכעין מה ששנינו (ברכות ז ב) "אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו" אף אצל הקב"ה בזמן חרון אף אין כח למידת הרחמים וללימוד זכות, וגילו חז"ל שאילו כעס הקב"ה בזמן הקטרוג של בלעם לא היה קיום לעם ישראל חלילה, ועל כן הוצרך הקב"ה לשנות סדרי עולם ולא לכעוס, אך כיון שקטרוג הינו כח רוחני התובע את פרעונו, ממילא בזמן שהתרפו ידיהם של ישראל חל אותו קטרוג ונפרע מהם.