הרב משה בירנבויםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
"רב לכם בני לוי" אומר רש"י –"וקרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
פירש הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן זי"ע : מה ראה לשטות זו להיות "פיקח" , כי עיקר עבודת ה' היא הביטול לרצון השי"ת ולא להתחכם. כי מי שמתחכם זו שטות והבל. וכן פירשו החסידים בפר שמות "או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור", הפסוק כותב שפיקח הוא מום כשאר המומים, ללמדך שאדם שאוחז את עצמו לפיקח, שהוא מבין ויודע כל דבר , הרי הוא בעל מום ככל מום גופני.
ואותו דבר גם בשדה החינוך צריך לחנך ולהסביר לילד שלא בושה להגיד "אני לא יודע" או "טעיתי" ללכת בשכל ישר ולא להיות כפי שאומרים "אויבר חכם". ובמה שלא מבינים ויודעים תמיד לקחת עיצה מהגדולים.
"איזהו חכם? – הלומד מכל אדם" – "מכל מלמדי השכלתי"
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי" – מה עשה, עמד וכנס מאתים חמשים ראשי סנהדראות . רבי מאיר רודמן כותב, לקרח היו לכאורה "טענות חזקות", עד שהצליח לשכנע 250 ראשי סנהדראות שהיו תמימי דעים, ללכת עמו, ולמרות כל הטענות, בסופו של דבר, לא רק שלא קיבל את מה שרצה, אלא גם את מה שהיה לו הפסיד.
מה הלקח הנלמד? גם כשאתה בא בדברים לכאורה צודקים ונכונים, אתה צריך להישאר צודק כל הזמן, לפעמים עצם הטענה היתה נכונה, אך אופן הצגתה והפעולותשעושים כדי להשליט אותה, הופכים אותך ללא צודק. וגם אם לקרח היו טענות צודקות, אבל להשפיל את משה רבנו ולומר שהתורה אינה מהשמים, וכבר יש לו טענות נגד הקב"ה, בזה הפסיד את הכל.
רבי ישראל סלנטר היה אומר, אם אתה צודק, עליך גם להישאר צודק, גם כשאתה מציג את טענותיך, תדאג לעשות זאת באופן כזה שתישאר צודק. גם לאהרון היו טענות צודקות, משה רבנו עשה אותו כהן גדול על פי ה', מרגע שהתחילה המחלוקת הוא שתק ולא מוזכר בכל המאורעות, רק כאשר התחילה המגיפה בעם ישראל, אמר לו משה רבנו לקחת את הקטורת כדי לעצור את המגיפה, זה נקרא להיות צודק כל הזמן.
לפעמים אנו כהורים-מורים מעירים לילד- התלמיד על מעשיו והתנהגותו, ברור שאנו צודקים בכל מילה, השאלה בדרך שאנו אומרים זאת. אם הדברים נאמרים מתוך כעס, הרמת קול, בצורה פוגענית וכדו וכד' הפסדנו הכל !!! הילד- התלמיד מתכנס בתוך עצמו –מתייחס רק לצורת הדברים ועל דברי המוסר לא מתייחס כלל.
ואיך כן מעירים?? מלמדת אותנו הפרשה 2 נקודות :
א. "בוקר ויודע ה'" – משה רבינו לא העיר מיד אלא חיכה למחר בבוקר. ומזה נלמד למצוא את הזמן המתאים ביותר להעביר הביקורת , גם שאנו לא כעוסים וכד' וגם שהבן- התלמיד ראוי ומתאים לקבל.
ב. "לא חמור אחד מהם נשאתי" – אומר ר' ירוחם ממיר – שמשה שמע את טענותם לא העיר מיד כלום אלא קודם בדק ובחן את מעשיו היטב היטב ורק לאחר שראה שהוא חף מנגיעות בא להעיר להם, שהרי טבע האדם לדחות את הביקורת ולתלות אתה במוכיח שהוא לא מושלם בדבר וכו' וכו'
"והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים"- ויוצא משה את כל המטת"
ראיתי דבר יפה בבעל הטורים שמסביר מדוע כתוב "מטת" בכתיב חסר שמשמע לשון יחיד רק מטה אחד הרי היו 12 מטות? ואומר שפעמיים כתוב בתורה "מטותם" א. כשאהרון השליך את מטהו לפני פרעה ונהפך לנחש. ב. כאן בפרשתינו. וכמו ששם נאמר "ויבלע מטה אהרון את מטותם" כך כאן בלע מטה אהרון את מטותיהם של כולם ורק כשהוציא את מטה אהרון חזר ופלטם ולכן לא הוציאו פרח ושקדים ולכן כת' לשון יחיד .
ולכא' צריך להבין מדוע היה צורך בנס שמטה אהרון יבלע את מטותיהם? וההסבר שהסביבה והמקום משפיעים , ולכן היה צריך שמטה אהרון יבלע אותם כי אם לא הקדושה של אוהל מועד היתה גורמת שגם הם יפרחו !!
מזה נלמד את גודל ההשפעה של המקום והסביבה – כמו שכת' בפרקי דר' נתן שהנכנס לחנות בשמים אפי' לא יקח משם כלום – ריח הבשמים נכנס בו . ולכן חשוב מאוד לבדוק שהסביבה והחברה של הילדים היא טובה כדברי הרמב"ם שהאדם מושפע מסביבתו וזה הוא טבע האדם
וזה גם ההסבר איך קרח הצליח להקהיל את כל העדה אומר רבי יעקב משה חרלפ, חלילה לחשוב כי כל ישראל נמשכו לגמרי אחרי קרח ונתפתו לכפור במשה עבד ה', אלא זוהי אחת מחולשות האדם, להיות נמשך אחרי רבים ולעשות כמעשיהם כמעשה קוף בעלמא, אפילו שהוא לא מאמין כלל בדבריהם אך כח הרבים והסיבה משפיעה.
ועוד נלמד שלכאורה מובן שאהרון הוציא את מטהו, כי הוא ראה בו נס "והנה פרח מטה אהרן ויצץ ציץ ויגמול – שקדים", אבל הנשיאים, למה הראו הם את מטותם? אלא, יש בזה מוסר השכל: הנשיאים לקחו את מטותיהם להראות שמטותיהם לא פרחו, "ויראו ויקחו איש מטהו", כל אחד מהנשיאים היה בעל מדרגה כזו שהיה לו את האומץ להראות שאהרון נבחר ולא הוא. ומכאן נלמד המעלה הגדולה של להודות על האמת ולומר "הפסדתי" או "טעיתי", אומנם זה קשה אך בזה נמדד כוחינו ומידותינו.