הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לאחר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ והעם נעה אחריהם והתאונן על כניסתם לארץ ישראל, אמר הקב"ה "חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם: במדבר הזה יפלו פגריכם וגו'" (פרק יד פס' כח-כט). שכיון שקיבלו ישראל את דברי המרגלים ולא בטחו בה' שיכניסם לארץ, נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אלא יהיו מטולטלים ארבעים שנה במדבר עד שימותו כל אותו הדור. והנה, באבן עזרא (שמות יד יג) כתב טעם אחר מדוע לא נכנסו דור המדבר לארץ ישראל – "הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה וכו' והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. [ולפיכך] סיבב [הקב"ה] שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והייתה להם נפש גבוהה". ויש לתמוה בכפלים, ראשית, היאך מבאר האבן עזרא טעם אחר מהמפורש בתורה – שמתו דור המדבר כיון שלא בטחו בקב"ה שיכניסם לארץ. ועוד, אף אם אכן לא היו ישראל מלומדים במלחמה, וכי היד ה' תקצר, והרי כפי שהוציאם הקב"ה ממצרים בלא מלחמה, כך יכול הקב"ה להכניסם לארץ בלא מלחמה.
ושמעתי לבאר בזה, על פי מה שייסדו חז"ל (סוטה ח ב) "במידה שאדם מודד מודדין לו" ואמרו (אבות ב ד) "בטל רצונך מפני רצונו כי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך", שהנהגתו של הקב"ה עם האדם היא במידה כנגד מידה. וכדברי המדרש על הפסוק (תהלים קכא ה) "ה' צלך על יד ימינך" – מה הצל הזה אתה מראה לו אצבע – אצבע, שניים – שניים, חמש – חמש, כך שאדם בוטח בהקב"ה כפי בטחונו כך הוא רואה את ההנהגה של הקב"ה אתו. ובכך מבאר חובות הלבבות (ריש פרק ד) את כפילות הפסוק (ירמיהו יז ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו", שכפי שהאדם בוטח בה', כך הקב"ה משרה בטחונו עליו. ועה"פ (שמות ד א) "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" כתב המדרש (שמו"ר ג טו) "ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אות לפי דבריו", שאילו לא היה חושש משה היו ישראל מאמינים לו בלא אותות, אך כשחשש שלא יאמינו לו, גרם לכך שאכן לא האמינו לו אלא באותות.
ובכך ביאר המלבי"ם את הכתוב "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו; וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים" (ויקרא פרק כה פס' כ – כא). והקשה, מאחר שכבר אמר הכתוב שם (פס' יט) שתתן האדמה פריה וישבעו ממנה, ופירש"י שהכוונה שיאכל מעט והאוכל יתברך במעים עד שישבעו בו, אם כן למה ישאלו "מה נאכל", הרי יכולים בשנה השישית לאכול מעט וישאר גם לשנה השביעית והשמינית. ותירץ, שהם שני אופנים של נסים, שאם יאמינו בה' ולא ישאלו "מה נאכל", תהיה הברכה במעים, שהוא נס למעלה מדרך הטבע. אולם, אם לא יאמינו בה' וישאלו "מה נאכל", ולא יהיו ראויים לנס שיתברך האוכל במעיהם, אז יצוה את הברכה בתבואה שתעשה לשלש שנים (וכעי"ז ביאר הספורנו).
ועתה נשוב לדברי האבן עזרא. הנה, על הכתוב (דברים א ח) "ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ" כתב רש"י "אין מערער בדבר, ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים, לא היו צריכין לכלי זיין". דהיינו, שאילולא חטא המרגלים, על אף שישראל נפשם שפלה ואין בכוחם להלחם, היו נכנסים לאלתר לארץ לפי שלא היו זקוקים כלל למלחמה כפי שיצאו ממצרים בלא מלחמה. אולם, בחטא המרגלים, שבו חששו ישראל מכניסתם לארץ היאך יתמודדו עם היושבים ותלו את כיבוש הארץ בכוחם שלהם ולא בקב"ה, אף הקב"ה הנהיגם במידה כנגד מידה, ועל פי דרך הטבע אין עם של עבדים שפלים יכול להלחם בכנענים, ולכן רק בניהם יוכלו לכבוש את הארץ. ונמצא שדברי האבן עזרא אינם סותרים לדברי הכתוב אלא משלימים אותו, שהטעם שהענישם הקב"ה בכליון במדבר, לא היה זה כעונש גרידא על בכייתם, אלא הנהגת "מידה כנגד מידה" שמשום שירדו במדרגת בטחונם וחשבו לילך בדרך הטבע, אף הקב"ה הנהיגם בדרך הטבע, ובדרך זו אין הדור היוצא ממצרים יכול להילחם, ורק בניהם יכולים להיכנס לארץ.