הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
פרשת "שלח" מסתיימת בפסוקים העוסקים במצוות ציצית. פרשת ציצית נאמרת פעמיים ביום – בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, כחלק ממצוות "קריאת שמע". מהי מצוות ציצית? בגד שיש לו ארבע כנפות (זוויות חדות ולא מעוגלות), מחויב בהטלת שמונה חוטים בכל אחת מזוויותיו. בכל "כנף" (זווית) צריך להיות ארבעה חוטים כפולים – סך הכול שמונה חוטים. על חוט אחד מתוך אותם שמונה חוטים להיות בצבע תכלת, צבע המופק מדמו של חילזון מסוים. אותו חוט תכלת צריך ללפף את שבעת החוטים (בימינו, לרוב השיטות, לא מטילים חוט תכלת, משום שאין אנו בטוחים מהו אותו חילזון ממנו ניתן להפיק את צבע התכלת, כך שכל החוטים הם לבנים).
מטרת מצוות ציצית כתובה מפורש בתורה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת השם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר טו, לט-מ).
נתבונן ונראה, שהתורה מקדימה את "לבבכם" ל"עיניכם" – "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם". וכאן מגיעה שאלה – מה קודם למה? הראיה קודמת ללב, או הלב קודם לראיה? על פניו, העין קודמת ללב והלב חומד את מה שעינו רואה, כך גם כותב רש"י על פסוק זה – "העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העבירות". מדוע אם כן מקדימה התורה את הלב לעין?
חכמים במדרש (ספרי במדבר טו) על פסוק זה אומרים: "מגיד שהעיניים הולכות אחר הלב". מעניין – לא הלב הולך אחר העיניים, אלא העיניים הולכות אחר הלב. מה פירושם של דברים?
מתברר, שאכן, הקשר בין העין ללב אינו חד-סטרי, אלא דו-סטרי. כלומר, וודאי שהעין משפיעה על הלב, אולם הלב משפיע גם על העין. המלבי"ם על פסוק זה כותב, שעובדה ברורה היא, אם ציורי התאווה לא היו מקננים בליבו של אדם, גם ראיית העין לא הייתה משפיעה! רק בגלל שציורי הנאות העולם הזה ותאוותיו הגשמיות חקוקים בלב האדם, ראיית העיניים מעוררת את ליבו לחמוד. כלומר, יש כאן שילוב מדהים של רצון מובנה באדם להנאות העולם, והרצון המובנה הזה משפיע על הראיה והראיה משפיעה על הלב.
כל אחד מאתנו מכיר את התופעה, ששני אנשים רואים את אותו דבר, ולמרות זאת כל אחד מפרש את מה שהוא ראה באופן הפוך מהשני. משום שלראייה קדם רצון, והרצון משפיע על הפרשנות של הראייה.
נמצאנו למדים אם כן, שעיקר המאבק של האדם הוא בלב. כאשר אדם מטהר את ליבו ורצונותיו, הוא מסוגל להשפיע גם על הראייה שלו, שהראיה לא תשפיע על ליבו. כמובן שראייה תמיד עלולה להזיק, אולם רמת הנזק יורדת אם הלב טהור.
גם שלמה המלך כותב, שהלב והרצונות משפיעים על העין: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע, כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט". דרכי הלב מנווטות את ראיית העין.
זו ידיעה גדולה עבורנו.
העיניים והלב עלולים להעביר אותנו על דעתנו, שלא נהיה נאמנים להשם, ומטרת ראיית חוטי הציצית היא לגרום לנו להיות נאמנים לבורא. מצוות ציצית מורכבת מציווי אקטיבי בעל שתי דרגות: א. "וזכרתם את כל מצוות השם". ב. "ועשיתם אותם", ומהימנעות מפני גורם שלילי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
מצוות ציצית קשורה בקשר הדוק לנושא המרכזי של הפרשה – חטא המרגלים. המרגלים תרו את הארץ (ביטוי זה – "תרו", "לתור", חוזר על עצמו מספר פעמים בהקשר למרגלים) והם פענחו את הממצאים בהתאם למה שהם רצו לראות.
התורה מבקשת, כאשר תהיה לכם דעה חיובית או שלילית על משהו, לא תהיה דעה זו מושפעת רק על ידי תאוות הלב וחימוד העיניים. לאברים אלו אין רשות לדון על הטוב והרע רק מפני שהלב שואף לדבר והעיניים משתוקקות לו, וכן גם להיפך – כאשר אברים אלו ידחו משהו, אין זה סימן שהדבר הינו רע.
הציציות אומרות לנו: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות השם". אמנם העין והלב הינם בעלי כוח והשפעה, ועלינו למצות את ה"וראיתם אותו", אולם אין להם יכולת להחליט מהו טוב ומהו רע, בלי שאנו זוכרים את מצוות השם. רק מה שהתורה אומרת שהוא טוב – הוא אכן טוב, ומה שהיא אומרת שהוא רע – הוא רע, אפילו כאשר התאווה מציגה אותו במצג שווא של טוב.