הרב אליהו פורטנויהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
אחרי שמשה רבינו אמר לבני ישראל את העונש שנגזר עליהם בגלל המרגלים, הייתה קבוצה בעם ישראל שאמרו למשה רבינו שהם רוצים לעלות לארץ ישראל, וכפי שנאמר בפסוק "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו" [י"ד, מ], והיינו שהם מודים שהם חטאו בכך שלא רצו ללכת לארץ ישראל, ועל כך הם רוצים לעשות תשובת המשקל. אך משה רבינו אומר להם שלא יעלו כי ה' לא בקרבם, ואם יעלו הם ינגפו לפני האויב, וכשלא שמעו בקולו, אכן ניגפו.
ולכאורה צריך להבין, הרי ידוע ומפורסמת מעלת התשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, א"כ למה למרות שבני ישראל התחרטו והודו בכך שחטאו, ה' לא היה בקרבם.
ושמעתי לדייק את התשובה מדברי עם ישראל בעצמם, שאמרו "אשר אמר ה' כי חטאנו": כל הסיבה שהם אמרו שהם חטאו, זה "אשר אמר ה' כי חטאנו". הם בעצמם לא מודים בטעות שהם עשו ולא חושבים שהם חטאו, אבל מה הם יעשו וה' אמר שהם חטאו [ועל זה הוא העניש אותם]. וזה הסיבה שהקב"ה לא היה איתם, כי הם באמת לא חזרו בתשובה מכל הלב.
ודבר זה רמז ירמיהו בתוכחתו לעם ישראל [ב', ל"ה] "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי", שהמשפט שהקדוש ברוך הוא עושה עם בני ישראל הוא לא רק על עצם העבירה שעשו, אלא על כך שלא מודים בכך שחטאו.
ולפי זה אפשר להבין את המעלה המיוחדת שיש לאדם שחוזר בתשובה מאהבה יותר מאשר אדם שחוזר בתשובה מיראה, כיון שאדם שחוזר בתשובה מיראה, נראה הדבר שחוזר בתשובה רק מפחד העונש ולא בגלל שמכיר בחטאו, לעומת זאת אדם שחוזר בתשובה בגלל אהבת ה', זה מראה שהוא באמת מתחרט על מה שעשה, ולכן העבירות נהפכות לו לזכויות.
ומכאן עלינו ללמוד מוסר השכל, שאם המעפילים נענשו על כך שלא הכירו בחטאם וחזרו בתשובה רק "אשר אמר ה' כי חטאנו", א"כ אדם שמכיר בחטאו ומתוודה על כך מעומק הלב, וודאי שהקדוש ברוך הוא יקבלו ועליו נאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם עומדים".