הרב מאיר אסטריק"והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר" (פרק יא פס' ד). והקשו המפרשים מפני מה התאוננו העם "מי יאכילנו בשר", הרי מפורש בפרשת בשלח שירד להם בשר כל ערב –"דבר אלהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וגו' ויהי בערב ותעל השלו ותכס את המחנה" (שמות טז יב – יג) [ויעויין ברמב"ן (שמות טז יב) ובתוספות (ערכין טו ב ד"ה התאוו) ובבכור שור (שמות טז יג) ובחזקוני (שמות טז יג; במדבר יא ד) ובברבנאל (שמות טו כב שאלה טו) ובשפתי כהן (שמות שם)]. וביומא (עה א) מבואר שהמן היה משתנה לכל הטעמים שבעולם לפי מחשבתו של האוכל. ויש להקשות, מפני מה בתחילה ירד להם בשר והלא יכלו לטעום במן כל טעם שירצו ובכלל זה טעם בשר.
עוד יש להקשות, שכיון שטעמו במן את כל הטעמים שבעולם, מפני מה הזהיר משה את ישראל שביום שישי יקדימו ויבשלו ויאפו את המן של שבת (שמות טז כג) הרי אף בשבת יכולים לחשוב על המן שיהיה כפי הטעם שירצו. וקשה לומר שיש בזה איסור שבת לחשוב וליצור טעם כפי הרצון. עוד יש להעיר שבפרשתנו כותבת התורה "והמן כזרע גד ואינו כעין הבדלוח וגו' והיה טעמו כטעם לשד השמן" (יא ז – ח), ויש להעיר מדוע לא הוזכרו מעלות אלו של המן בפרשת בשלח ששם הופיע לראשונה עניינו של המן.
והנראה בזה, שהמן היו בו שתי מעלות. ראשית, אוכל לשבוע ממנו. ועוד, מזון רוחני – "לחם אבירים [מלאכים]" (יומא עה ב), ומטעם זה לא היה נבלע באיברים, לפי שהיה מזוכך ללא פסולת. ושמא יש לחדש שאת המעלה הנוספת של המן שהיה "לחם אבירים" ויכלו לטעום בו כל הטעמים שבעולם – מעלה זו נתחדשה רק לאחר מתן תורה. והביאור בזה, שכדי לשבוע ממאכל מלאכים צריך האדם לזכך את החומר ולהיות דבק ברוחניות ובקדושה, ורק לאחר מתן תורה, שקיבלו ישראל את התורה המקדשת ומטהרת את האדם, אז זכו להעפיל בקדושתם ולהתרומם ממדרגתם וליזון מ"לחם אבירים". ומדוקדק חילוק זה בפסוקים שבפרשת בשלח מדגישה התורה את היותו של המן "לחם" (טז ד שם ח שם יב), ואילו בפרשתנו כלל לא הוזכר שהמן הינו "לחם", אלא אדרבה הוזכר המן כדבר גבוה ומרומם "ועינו כעין הבדולח" לפי שאחר מתן תורה נתעלה המן במדרגתו והפך לרוחני יותר.
ועתה יש לומר שקודם מתן תורה שלא היה המן אלא כלחם בלבד הוצרכו ישראל אף לירדת בשר שהרי לא יכלו לטעם במן טעם בשר, משא"כ לאחר מתן תורה שיכלו לטעם במן טעם בשר כבר לא הוצרכו לירידת הבשר ולפיכך פסק השליו מלירד. ועל כך התאוננו בפרשתינו "מי יאכילנו בשר" [ואף שיכלו לטעום טעם בשר במן התאוננו שאינם רואים אותו בעיניהם (רש"י על פי ספרי פז) ויעויין עוד בספרי (סי' פח) ובגמ' (יומא עה ב) ובתרגום יונתן ברמב"ן וברשב"ם מה שביארו בתלונתם]. ומבואר מדוע הוצרכו להכין את המן שנאכל בשבת עוד ביום שישי, משום שהמן שירד באותו הזמן הצריך הכנה נוספת לפי שאותה מעלה שהיה אפשר ע"י מחשבה לטעום בו את כל הטעמים, נתחדשה רק לאחר מתן תורה.
ובכך יש ליישב מה שמצינו סתירה לכאו' בדברי רש"י. בפרשת בשלח על הפסוק (טז כג) "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" ביאר רש"י את הפסוק כפשוטו "מה שאתם רוצים לאפות בתנור אפו היום, הכל לשני ימים. ומה שאתם צריכים לבשל ממנו במים בשלו היום", משא"כ בפרשתנו על הפסוק (יא ח) "שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכה במדכה ובשלו בפרור וגו'" ביאר רש"י "לא ירד ברחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין". ולהמבואר מיישב היטב, שבפרשת בשלח שהיה המן לחם בלבד, היו צריכים להוסיף פעולות בהכנתו למאכל. אך בפרשתנו לאחר שנעשה המן ל"לחם אבירים" שטועמים בו כל הטעמים שבעולם כתב רש"י שלא היה צריך להוסיף בהכנתו מאומה.
ובכך נפתח פתח ליישב תמיהה גדולה. על הפסוק "ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו" (יא ו) דרשו חז"ל (יומא עה ב; ספרי כאן) שאמרו ישראל "עתיד מן זה שיתפח במעיהם [ויהרגם]. כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא [כיון שהמן היה נבלע באיבריהם]". ויש לתמוה שהרי המן ירד להם בט"ו באייר בשנה הראשונה (רש"י שמות טז לה) ועתה הם בסוף חודש אייר בשנה השניה (לרש"י בכ' באייר כשנסעו. ולרמב"ן מעט אח"כ, אחר המתאוננים) ואם יותר משנה לא תפח המן במעיהם, מדוע חששו שעתה יתפח.
ולפי מה שנתבאר – שמתחילה היה המן כלחם בלבד ורק לאחר שנתקדשו על ידי התורה נוסף במן מעלתו שהפך ל"לחם אבירים" אפשר, שלא סמוך למתן תורה העפילו למדרגה נשגבה זו לשבוע מלחם מלאכים, אלא היו צריכים להשריש את התורה בליבם ונפשם, ועד עתה טרם הגיעו למדרגה זו, ובאמת, המן היה נפלט מהם, ורק עתה היה המן נבלע באיבריהם, ומשום כך התאוננו.