אוהד שקד-מנדלבוייםהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
לפני מספר שבועות התקיים שעשועון טריוויה בתקשורת הכללית לקראת "יום העצמאות". המנחה הגדיר את חמש השאלות הראשונות כ"שאלות מחממות". על כל שאלה זכה המשיב בסכום כסף נאה. השאלה החמישית, שאמורה להיות "הקשה ביותר" בשלב ההתחלה הייתה – "כמה בנים היו ליעקב אבינו". שאלה שהסכום שלה עמד על מאות שקלים יותר מאשר מקבל אברך בחודש מהמשרד לשירותי דת.
שלא תטעו, לא היה מדובר בשאלות פשוטות בסגנון זה. שאלה שלוש וארבע היו שאלות שצריך לדעת קצת ידע כללי בשבילן. אבל… הבחור, שבהחלט עשה רושם שהוא אינטליגנט – לא ידע את התשובה. הוא ביקש להיעזר ב"חבר טלפוני" שנועד לעזור לו בשלבי משבר. לרוב החבר הזה הוא מישהו בעל ידע גדול יותר שיכול לסייע ברגע של צרה. אך גם החבר הזה לא ידע את התשובה במדויק. הוא אמר "אני חושב שעשרה".
ולא מדובר על טיפש. מדובר על בוגר מערכת החינוך בישראל, בעל תואר שני, איש הייטק. בשביל הציבור החילוני מדובר ב"מלח הארץ". שכחתי לכתוב כמובן שהוא גם קצין לשעבר בצה"ל.
הוא לא זכה באלף שקל.
המשכילים הראשונים, אשר הולידו מחד את הרפורמה המקוללת ומצד שני את התנועה הציונית, אחזו היטב בידע התורני. הדיונים והוויכוחים עם אותן קבוצות בתחילת הדרך לא היה פשוט. אלו ואלו הקשו והביאו נקודות והערות, וגדולי ישראל צריכים היו להשיב. הוויכוחים הסוערים היו מבוססים על דעת ושכל. גם אם היה ידע כללי מוטעה, לפחות הוא היה קיים.
גם ראשי התנועה הציונית היו אנשי ספר, בעלי ידע תורני לא מבוטל. לעתים קרובות הם פירשו דברים בצורה לא נכונה, ובדיונים עם גדולי ישראל גילו את החוכא והטלולא שנעשתה מהם בפירושיהם המעוותים, אבל לפחות "היה עם מי לדבר". אנשי הציונות והנהגת המדינה בתחילת הדרך ידעו שגדולי ישראל בעלי ידע עצום ולא מבוטל וייחסו להם כבוד על כך. אפילו בן גוריון הרי המתין אצל החזון איש.
אולם הדור הלך והשחית. וכל דור הייתה ירידה עצומה ברמת הידע ויותר גרוע מכך – ברצון לרכוש ידע. שעשועון הטריוויה הזה אינו מקרה. זו דוגמה אחת. דוגמה אחרת מחפירה הרבה יותר הייתה בשאלון טריוויה לפני כשנתיים באוניברסיטת תל-אביב בקרב סטודנטים כחלק ממשחק. שאלות על זמרים ישראלים ומחו"ל התשובות היו מהירות ונכונות, אבל כמה חומשים יש? איזה ספר מגיע אחרי בראשית? באילו מלים נפתחת התורה? על אמוראים ותנאים ודאי לא מדברים.
עם השנים המציאות הפכה בישראל להיות כזו שאין לצעירים ידע כללי כמעט כלל, וכל מה שהם צריכים – הם מוציאים מהאינטרנט וחושבים שהם יודעים הכול. המציאות כיום היא מציאות של בורות נוראית. וכאשר ישנה בורות – נכנס אל הריק הזה – אל הוואקום הזה – דעות קדומות וסטריאוטיפים. סטריאוטיפים שנבנים היטב ע"י התקשורת אשר גם היא נשענת פעמים רבות על דעות קדומות ובורות מחפירה.
תכניות הלימודים ששונו בשנות השבעים (לספירתם) בעקבות השינויים החברתיים בעולם – הפכו להיות תכניות יותר "ליברליות". המשמעות בפועל היא – פחות יהדות ומסורת ויותר תפיסות ליברליות שתופסות את הדת כ"שורש כל הרע בעולם", כזו הכובלת את האדם החופשי לעשות כרצונו, באופן אירוני – היא נתפסת ככזו שמונעת בחירה חופשית, בשעה שמי שבאמת מונע את הבחירה החופשית היא הדת הליברלית.
בשנים האחרונות, כשרוחות שמרניות בעולם נושבות, כשהעולם עושה מעין "חשבון נפש" האם לא הלך "רחוק מדי" עם העמדה הליברלית הקיצונית, גם בישראל החלה רוח השמרנות הזו, ולאו דווקא מצד העמדות הדתיות אלא גם העמדות החילוניות-שמרניות יותר. על כן קם קול הזעקה של הקוזאק הנגזל שזעקו "הדתה" – כי כשהם החדירו לציבור הכללי את רעיונות הרפומה והליברליות – זה היה בסדר. אבל כשהצד השני מושך לצד שלו – זה אסור.
בעבר כאשר יהודי דתי היה מתווכח עם בן-שיחו החילוני, יכול היה הוא לטעון טענות שכלתניות. יכול היה הוא להסביר את הדברים עפ"י השקפת העולם הטהורה מבית סבא. יכול היה החילוני לומר שהדתי צודק, אבל הוא בדרכו שלו. אבל לפחות היו יכולים לדבר.
השיח כיום עם רוב האוכלוסייה הכללית הוא שיח רדוד של חוסר ידע לחלוטין. כאשר אני התחלתי לחזור בתשובה, התחלתי ללמוד גמרא. מתבייש לומר – אבל מעולם לא אמרו לי שיש דבר כזה שנקרא גמרא, משנה. כל שכן אמוראים, תנאים, ראשונים ואחרונים. ולכאן נכנסו הסטיגמות והסטריאוטיפים על הדת ועל החרדים וכו'.
במצב כזה אין מקום לבוא אל התוהה (והתועה) שמולך ולהסביר לו מהלכים, אין מקום ליצור שיח סביב שכלתנות-פילוסופית אלא הבסיס לשיחה צריך להיות שכלתנות גרידא, והרבה-הרבה רגש. במציאות כיום יש צורך להבין כיצד הוא – הצד השני – חושב – ולנסות להבין כיצד אפשר להסביר לו את העמדה שלך, מבלי לכפות, מבלי לדבר על שמירת תורה ומצוות. הסטיגמות בהן אותו אדם מולך חי – עלולות להתעורר ולמחות כנגד, ולצעוק לעברך "הדתה".