חי מת

אחד הגורמים המונעים מאתנו שלוות נפש, הוא העיסוק המחשבתי במה שאחרים חושבים עלינו. חשוב לנו שאחרים יעריכו אותנו, וקשה לנו לשמוע שמישהו מזלזל בנו או פוגע בכבודנו. אין ספק, שאם היינו מצליחים לסלק מחשבות אלו, היינו חיים קצת יותר בשלוות הנפש.

פרשתנו מתארת שמרים לקתה בצרעת עקב כך שדברה עם אחיה – אהרן, "לשון הרע" על משה רבנו. כמובן שכל הפרשה טעונה ביאור, כדאי לעיין ברש"י ובשאר המפרשים המרחיבים במה שאירע שם.

באמצע הפסוקים העוסקים בתיאור המקרה, מופיע הפסוק הבא: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). הנצי"ב מוולאז'ין בספרו "העמק דבר" מדגיש, שאין הכוונה שמשה היה שפל בעיני עצמו ולא הכיר בערכו, ברור שמשה הכיר בערך עצמו. הכוונה היא שמשה לא "נפגע" או הרגיש מושפל בכך שמישהו אחר לא נהג בו כבוד. זה לא העסיק אותו.

עד כדי כך משה היה עניו, שהתורה מדגישה, שהוא היה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. דרגות רבות יש לענווה. כל אדם מרגיש את עצמו ולו במעט, כל אדם חש שהוא "על פני האדמה" ומגיע לו את הכבוד הראוי למעמדו, אולם משה היה עניו מכולם. הוא לא הרגיש את עצמו "על פני האדמה" בכל מה שנוגע לכבוד ולגדולה – "הוא היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה, היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש שום צער" (הנצי"ב שם).

הנצי"ב ב"הרחב דבר" מוסיף לבאר מהי הדרך להגיע אל מידת הענווה, שהיא כאמור מתכון לחיים טובים. נעיין בדבריו.

דוד המלך נאלץ להתמודד מול שני אתגרים קשים. מול איום פיזי על חייו, ומול עלבונות והשפלות נפשיות: "וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כָּל הַיּוֹם יֶהְגּוּ" (תהלים לח) אבל, אומר דוד – "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע, וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו, וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת". כלומר, חוץ מהסכנה הפיזית שמפניה הוא התגונן, ברח והתחבא, אויביו גם רמסו את כבודו. אומר דוד, שמהפגיעה בכבודו הוא התעלם לחלוטין.

כיצד דוד הצליח להתגבר על העלבונות? דוד מפרט ארבע סיבות אשר מחמתם הצליח לא להירמס תחת רגלי המלעיגים עליו:

א. "כִּי לְךָ השם הוֹחָלְתִּי, אַתָּה תַעֲנֶה השם אֱלֹהָי". אני מעדיף להבליג ולא לנקום, וכך אתה – אלוקיי, תתבע את עלבוני. התלמוד כותב, שהנעלבים ואינם עולבים זו מעלה גדולה ומיוחדת והם נקראים אוהביו של אלוקים (שבת פח ע"ב). כשאלוקים אוהב מישהו, הוא עושה למענו הכול (אלוקים אוהב את כל בני האדם, אולם יש אהבה מיוחדת לאותם אנשים). לכן אומר דוד, אני לא מגיב, משום שאני משוכנע שהבורא יתבע את עלבוני כך שאני עצמי לא צריך גם כן לתבוע את עלבוני.

ב. "כִּי אָמַרְתִּי פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי, בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ". אומר דוד, שמבחינה טקטית לא כדאי "להתרגש" מהפוגעים. מדוע? כולנו יודעים, שכשאדם פוגע בחברו וחברו באמת נפגע, הפוגע מרוצה ושמח שמזימתו הצליחה, אולם אם חברו לא מתרגש ולא מתייחס לפגיעה, אזי הפוגע הופך למושפל והוא מרגיש רע עם עצמו שהוא לא הצליח במזימתו. אומר דוד, מדוע לא "לקחתי ללב" את הפגיעה בי? "כִּי אָמַרְתִּי פֶּן יִשְׂמְחוּ לִי, בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ", אם אני אפגע מהם, הם יהיו יותר מרוצים ותהיה להם מוטיבציה לפגוע בי שוב, אולם אם הם יראו שאני לא מתייחס לפגיעה, הם יפסיקו מעצמם.

ג. "כִּי אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן, וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד". אני נמצא כל הזמן "בכוננות גבוהה" לקראת כל תרחיש אפשרי. אני שם לנגד עיני את המכאובים העלולים לבוא עלי, וכך – כשהם באים, אני מסוגל לקבל אותם.

כשאדם מתכונן לקראת מכה, הוא מתגונן מפניה ובכך הוא ממעיט את עוצמתה. אולם אם הוא לא מתכונן לבוא המכה, גם מכה קטנה עלולה להזיק. אפקט ההפתעה יכול להיות קטלני.

אומר דוד, כל חיי ציפיתי והתכוננתי לבאות, כך ששום דבר לא בא אלי בהפתעה, וכך פחות "לקחתי ללב" את הלעג של סובבי.

ד. "כִּי עֲו‍ֹנִי אַגִּיד, אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי". כלומר, אני יודע שכל מה שאני שומע זה מגיע לי. אם מישהו לועג לי או פוגע בי, זה באמת מגיע לי בעקבות העוונות והחטאים שלי. אם לא היה מגיע לי לא הייתי שומע את הדברים. הוכחה לכך ניתן לראות בדברי הפסוק: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה" (ויקרא ה, א), חכמים במדרש כותבים: "רבי אלעזר בן מתיא אומר, אין אדם מתחייב לשמוע אלא אם כן חטא, שנאמר ונפש  כי תחטא – ושמעה קול אלה" (תוספתא שבועות, מובא בנצי"ב על פסוק זה), אם אדם שומע קול אלה – מישהו מקלל ומצער אותו, זה הגיע לו מחמת חטאיו.

הכול מחושב בשמיים.

אלו ארבעת הדרכים שדוד המלך ממליץ ללכת בהם, כדי להגיע אל מידת הענווה במינון הנכון.