הרב משה שינפלדהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
פרשת 'נשא' כוללת בתוכה גם את פרשת הנזיר. הנזיר שהתורה עוסקת בעניינו, הוא אדם שנחשף למחזה שלילי מסוים, שעלול לדרדר אותו מבחינה אישית, רוחנית ומוסרית. כדי שאותו מחזה לא ישפיע עליו באופן שלילי, הוא מחליט לקחת "צעד אחד אחורה" למשך תקופה מוגבלת בת שלושים יום, ולהינזר משתיית יין (רש"י במדבר ו, ב). כאשר הנזיר מסיים את תקופת ימי נזירותו, עליו להקריב קרבן וכן לגלח את שערות ראשו (במדבר ו, יח). את השיער שורפים תחת הקרבן.
התלמוד במסכת נדרים (ט ע"ב) כותב כך:
"אמר שמעון הצדיק (כהן גדול, משיירי כנסת הגדולה): מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה! העבודה – שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני – כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל".
נעיין מעט במעשה זה.
שמעון הצדיק – שהיה כהן גדול במשך ארבעים שנה (יומא ט ע"א) אמר, שבמשך כל תקופת כהונתו הוא הקפיד שלא לאכול מבשר קרבן הנזירים, משום שהוא היה מסופק עד כמה הנזירים קבלו את נזירותם לשם שמים, כך שאולי הקרבן הוא בעצם קרבן לבטלה.
שמעון הצדיק ראה בתקופתו נזירים רבים, אולם הוא התפעל רק מאדם אחד. כיצד כבש אותו אדם את ליבו של שמעון הצדיק?
גילויים רבים על נפש האדם מתגלים במעשה זה.
אותו נזיר אמר לשמעון הצדיק כך: "רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם".
אותו אדם מגדיר באופן מושלם את אחת מדרכי הפעולה של היצר הרע: "פחז עלי יצרי". הוא הרגיש שהיצר פועל בו בחופזה ובמהירות, והוא מנסה לא לאפשר לו פנאי וזמן כדי לחשוב ולהתבונן על מה שהוא עושה. המהירות של היצר הרע היא תכסיס קטלני. יצר הרע גורם לאדם לא לחשוב לפני ביצוע העבירה, והוא "דוחף" אותו לבצע הכל במהירות כאן ועכשיו. אם אדם היה מקדיש אפילו רק חצי דקה של מחשבה והתבוננות לפני מעשיו, חמישים אחוז מהמעשים לא היו נעשים, וכולם היו מרוויחים מכך.
לימוד נוסף שלמדנו ממנו הוא כך: היצר הרע תכנן להפיל אותו באמצעות מידת הגאווה! לכן הנזיר צעק על עצמו – "רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?". הגאווה היא אם כל חטאת, והיא מהווה בסיס לחטאים רבים. הוא הבין שהגאווה תטרוד אותו לגמרי מן העולם.
הוא פנה אל הגאווה ואמר – "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה". אותו צעיר הבין, שיופיו החיצוני אינו שלו, ממילא, כיצד הוא יכול להתגאות בדבר שאינו שלו? וכי הוא יצר את היופי של עצמו? כאשר אדם משייך לעצמו את המעלות הגופניות, הוא עלול להגיע לכלל חטא. אדם צריך להזכיר לעצמו השכם והערב שהעולם לא שלו, וגם אם נמצאות בו מעלות כאלה ואחרות, הרי בסופו של דבר הוא יהיה רימה ותולעה.
נסיים עם דבר נוסף. הרי אותו נזיר מהדרום חשש שיופי גופו ושערותיו יפילו אותו, מדוע הוא לא הלך להסתפר, ודי? מדוע הוא החליט לקבל על עצמו נזירות, ואז, בסיום התקופה הוא גזז את שערותיו והעלה אותן יחד עם הקרבן?
רבי ירוחם ממיר כותב שגם לפרט זה יש משמעות סימבולית עמוקה.
אותן שערות העלולות לטרוד את האדם מן העולם, אל לנו "סתם" לגזור ולזרוק אותן – אלא עלינו להעלות גם אותן לבורא עולם. אלוקים ברא יופי בעולם, ואלוקים נתן לכל אדם את היופי שלו בהתאם לתפקידו בעולם. אין לשרוף ולכלות את היופי, אלא יש לנתב אותו לעבודת הבורא. לכן אותו נזיר לא סתם הסיר את שערותיו, אלא העלה אותן לאלוקים, יחד עם הקרבן. רש"י מדגיש, שיש קדושה בעצם השיער של הנזיר (ו, ה), משום שכל מה שברא הבורא בעולם, יש לו קדושה, אם האדם מוכן לפתוח את הפתח עבורה.