הקניין שבתורה

מבואר בגמ' (שבת פז א) שלפי רבי יוסי מתן תורה צריך היה להיות בשישי בסיון, אולם משה רבינו הוסיף יום מדעתו [שהקב"ה ציוה על מצות פרישה ב' ימים, ואילו משה ציוה לפרוש ג' ימים] ועל כן ניתנה תורה בשביעי בסיון, וזהו אחד הדברים ש"עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו", ונפסק כן להלכה (יור"ד סימן קצו יא).

ויש להבין, אם אכן ראויה התורה להינתן בז' סיון מדוע מתחילה ציוה ה' שתינתן בו', ואם ראויה הייתה התורה להינתן בו' מדוע הסכים הקב"ה עם משה לדחותה לז'. ואמנם, בכל תקנות חכמים אין להקשות מדוע לא ציוה עליהם הקב"ה בתורה, לפי שבזמן מתן תורה עדיין לא היו צריכים להם, ואילו בדורות המאוחרים שירדו הדורות ונשתנו הטבעים הוצרכו חכמים לתקנם. אך במתן תורה שהקב"ה הסכים עם משה לאלתר, יש להקשות מה היה התאריך הראוי מתחילה לנתינת התורה.

ידועה קושית המגן אברהם (ריש סימן תצד) "קשה לי, היאך אנו אומרים בשבועות "יום מתן תורתנו", הלא קיימא לן כרבי יוסי, דאמר בז' בסיון ניתנה תורה, ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון וכו' ומה שקשה עוד, שהתורה ניתנה ביום נ"א לספירה. דהא יצאו ממצרים ביום ה' (שבת פז א) והתורה ניתנה בשבת (שם פו ב)" ואנו חוגגים חג מתן תורה בו' בסיון וביום החמישים לספירה. הלא דבר הוא.

ובגמ' (שם פח ב) ביקשו מלאכי השרת שלא תינתן התורה לישראל, אלא "תנה הודך על השמים" (תהילים ח ב), ותישאר עימהם. והשיב להם משה רבנו שהציוויים שבתורה כגון "לא תחמוד" וכדו', אינם שייכים אצל המלאכים. ויש להבין את טענתם של המלאכים, וכי הייתה עינם צרה בנו, הלא אפשר ליתן את התורה להם ולנו. ובמדרש (שמו"ר לג א) המשילו את נתינת התורה לישראל כמלך שצריך להיפרד מביתו היחידה שאומר לחתנו "לפרוש הימנה איני יכול וגו' אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו". ותמוה, מדוע בנתינת התורה הוצרך הקב"ה כביכול לפרוש מן התורה, ואם רצונו להמשיך ולהשתעשע בה עליו לירד כביכול לשם כך לעולמנו, הלא יכול ליתן לנו את התורה ולהמשיך לעסוק בה כבתחילה.

והביאור בזה, שבמתן תורה מלבד מה שניתן לעם ישראל המצוות, ניתן להם כביכול בעלות על התורה, ומעתה חכמי ישראל הם שמכריעים בתורה והקב"ה כביכול כפוף להכרעתם (והרחיב בכך בדרשות הר"ן בדרוש השביעי) וזהו שאנו אומרים בהגדה ש"פ "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו" והקשו המפרשים, הלא כל ענין מעמד הר סיני היה לקבלת התורה, ואלו קרבנו לשם בלא להנחילנו תורתו, הרי העיקר חסר. וביארו (בעל הלשם ועוד) שאין הכוונה שלא נתן לנו את התורה כלל, אלא שהתורה הייתה ניתנת לישראל לקיימה, אך לא היה ניתן לנו להיות המושלים בתורה, ולזה אנו נותנים הודאה בפני עצמה שנתן לנו את התורה, להיות מושלים עליה שיהיה האמת בתורה כפי שידרשו החכמים.

ואת כח ההכרעה של חכמים אנו מוצאים במקומות רבים. וכדוגמת "תנורו של עכנאי" (בב"מ נט ב) שאף שעשו ניסים מהשמים לר' אלעזר לא פסקו חכמים כמותו לפי ש"תורה לא בשמים היא" [וברבנו האי גאון (ברכות יט ב) כתב שנעשו הניסים לנסותם האם יקיימו את הדין שתורה לא בשמים היא]. ואף במחלוקת הקב"ה עם מתיבתא דרקיעא אם "ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה" שעל אף שהקב"ה טיהר (בב"מ פו א) פסק הרמב"ם (טומאת צרעת ב ט) שטמא, וכתב הכס"מ שהוא משום ההלכה ש"לא בשמים היא" [ויעויין בחתם סופר (שו"ת או"ח רח)]. ואף שכלפי שמים גלוי שרבי מאיר גדול מחכמים, הלכה כחכמים, לפי שלא עמדו על סוף דעתו (עירובין יג ב), ואנו מצווים לפסוק כהבנתנו. ולכן אף שבית שמאי מחודדים מבית הלל (יבמות יד א) הלכה כבית הלל שהם הרוב (עירובין יג א). ואף במקום טעות, ההלכה כפי שפוסקים בארץ (רמב"ן דברים יז יא; חינוך מצוה תצו). ואפי' במקום שכר ועונש הדבר מסור ביד חכמים (יעויין סנהדרין צ א), וכהנה רבות.

וזהו הביאור בויכוח משה רבנו עם מלאכי השרת, שבודאי ידעו המלאכים שהחלק המעשי בתורה שייך לישראל, אך טענו שאת כח ההכרעה יש להשאיר בידם. ועל כך ענה משה רבנו שכדי להכריע בתורה יש לקיים את החלק המעשי. והוא שאמר הקב"ה שעל ידי מסירת התורה לישראל הרי הוא "פורש ממנה" לפי שמוסר לישראל את כח ההכרעה בתורה שלא תהיה תלויה יותר ברשותו אלא בחכמי ישראל.

ונמצא שבמתן תורה לא רק התורה ניתנה לנו, אלא קנינו את התורה והפכנו לבעלים עליה. וכידוע יסוד הקנין הוא "הוראת בעלות" וכגון בקרקע כאשר הקונה נועל גודר ופורץ שזהו דרכו וטבעו של בעל הבית לנהוג כך, הריהו קונה את השדה. ומעתה יש לומר שאכן ראויה התורה מתחילה לינתן בז' סיון, אלא אמר הקב"ה למשה שהוא נותנה בו' כדי שמשה יתקן מדעתו שתינתן בז', להראות שהקב"ה נותן לנו את התורה כבעלים עליה, וכל צורת מסירתה בידינו, היא באופן שחכמי ישראל הם הקובעים והמחליטים בה אפילו על מועד נתינתה.

[ואפשר שלכן המצווה הראשונה שנצטוונו היא מצוות קידוש החודש שבה מתגלה ביותר הכח של חכמים בעולמות כולם, וכדברי הגמ' (ר"ה ח א) "מלמד שאין בית דין של מעלה נכנסין לדין אלא אם כן קידשו בית דין של מטה את החודש", ועל כן בתפילות המועדים אנו חותמים "מקדש ישראל והזמנים" שאין קדושת יום טוב חלה אלא על ידי קדושת ישראל.]

ומעתה יש לישב את קושית המגן אברהם מדוע חוגגים אנו את מתן תורה בו' בסיון, והלא התורה ניתנה בז' בו. ולהמבואר, החידוש היותר גדול במתן תורה היא שהתורה ניתנה לנו כבעלים גמורה עליה, וכדברי ה"קדושת לוי" (לחג השבועות) שעל זה נאמר "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט כ) שהיתה במתן תורה ירידה בדרגת התורה במה שנמסרה להכרעתנו. ולפיכך כתב הבית הלוי (על התורה פ' יתרו ד"ה להבין) שחוגגים את מתן תורה בו' ולא בז', לפי שהדחייה של מתן תורה מיום שישי בסיון הייתה נתונה להכרעת חכמי ישראל, ונמצא שכבר בו' סיון נתוודע לנו שהתורה נתונה לנו במתנה לצדיקים וחכמי התורה, ועל כן חוגגים בו חג מתן תורה. והוסיף, שעל כן אנו אומרים חג מתן תורתנו ולא חג מתן תורה, להורות שההודאה על כך שהתורה נעשתה שלנו.