מכיר ומעריך

שתי פעולות עיקריות נעשות בשכל – הכרה והערכה.

השכל מכיר את אשר לפניו, ואם אין טעות בהכרה, הרי היא אמתית. בדרך כלל, כאשר השכל ישר ונקי מנגיעות, אין טעות בהכרה. אם כן יש טעות, כנראה שהשכל היה משוחד ממשהו.

חוץ מההכרה יש דבר נוסף – הערכה. תפקידו של השכל הוא גם להעריך דברים.

נתבונן ונראה, שהשכל עסוק בהערכה הרבה יותר מאשר בהכרה. כאשר אנו פוגשים אדם, מיד אנו "מקטלגים" אותו – "הוא מוצא חן בעיני", "הוא אינו מוצא חן בעיני" וכדומה. כל דבר מאכל הנכנס לפינו אנו מעריכים אותו אם הוא טעים או לא. לפני שאנו רוכשים דבר מה, אנו מעריכם את שוויו של החפץ והאם הוא מתאים לנו.

כוח ההערכה קודם לכוח ההכרה בהתפתחות האדם. תינוק קטן כבר מעריך ו"בוחר" מה מתאים לו ומה לא, ואילו כוח ההכרה מתפתח לאט ובשלבים מאוחרים יותר. קונפליקט בין הכרה אובייקטיבית להערכה סובייקטיבית עלולה לגרום למאבק פנימי חריף. אדם בעל מעלה, מעריך את מה שהוא מכיר באמת.

אדם מסוגל ליצור לעצמו ערך עליון, מדבר חסר כל ערך אובייקטיבי, כמו בול משומש, תמונה ישנה או מסמך עתיק.

היכולת להעריך משהו באופן סובייקטיבי, עלולה להוות מכשול לאדם, אם הוא מחליט להעריך דבר שהוא אינו בעל ערך אמתי.

פרשת "בחקותי" כוללת בתוכה בין היתר את פרשת ערכין. מהי פרשת ערכין?

כאשר אדם נודב לבית המקדש ערך של חפץ מסוים, הוא מחויב לקיים את נדרו. למשל, אדם אומר: 'ערך חפץ פלוני עלי', הוא מחויב לנדב לבית המקדש את דמי ערך החפץ. מה קורה כאשר אדם אומר "ערכי עלי", או "ערך פלוני עלי"? כיצד ניתן להעריך אדם? בכך עוסקת פרשת ערכין.

יכולת הערכה שייכת רק אצל בני אדם. רק אדם מסוגל להעריך דבר חסר ערך, או לחילופין לזלזל בדבר יקר ערך, כתוצאה מאינטרסים ושיקולים אישיים.

ישנו מדרש מעניין על הפסוק בתהלים: "כִּי מִי בַשַּׁחַק יַעֲרֹךְ להשם" (תהלים פט). כך כותב המדרש: "בשעה שביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם וביקש לברוא את האדם, היו מלאכי השרת אומרים: מה אנוש כי תזכרנו? מה אתה מבקש מן האדם הזה? אמר להם הקדוש ברוך הוא: …וכי יש בינכם ערך נפשות?" (מדרש תנחומא בפרשה זו). בורא עולם אמר למלאכים, שעצם העובדה שלבני אדם יש יכולת הערכה, זה לכשעצמו מהווה סיבה מספיק טובה כדי לברוא אותם.

ביאור העניין הוא כך. בשחקים, במרום, אין מי שמסוגל להעריך את השם. מדוע? משום שהערכה זוהי פעולה סובייקטיבית, ורק אדם מסוגל להיות סובייקטיבי. למלאכי השרת אין בחירה, ממילא אין להם יכולת הערכה. למלאכי השרת הכול ברור, כך שאין להם בחירה. רק בני אדם, שיש להם יצר טוב ויצר רע, יש להם יכולת להעריך דברים על ידי שכלם.

אמר הקדוש ברוך הוא למלאכים, רק בני אדם מסוגלים להעריך אותי באמת, משום שהערכה נמדדת כאשר יש אלטרנטיבה, ולבני האדם יש אינספור דברים העלולים להטעות אותם. כאשר אדם עומד איתן בדעתו ומעריך את התורה על פני הבלי העולם – זו גדלות. זו הייחודיות של האדם ולשם כך הוא נברא. 

אחד המדדים הקובעים כמה אדם מעריך משהו מסוים, הוא בדבר השאלה האם ועד כמה הוא מוכן להתאמץ למענו. על פי רוב, רמת המאמץ מעידה על מידת ההערכה שלו אליו. ככול שאדם מעריך משהו או מישהו, הוא מוכן להתאמץ יותר עבורו.

העמל הוא לא רק מדד להערכה, אלא גם גורם להערכה. ככול שאדם מתאמץ למען משהו, הוא גם מעריך אותו יותר. כשאדם מתאמץ ומזיע למען משהו, הוא מתחבר אליו רגשית וכפי שחכמים כותבים בתלמוד: "אדם רוצה בקב (כמות מסוימת) שלו, מתשעה קבין של חבירו" (בבא מציעא, לח ע"א).

נמצאנו למדים, שהעמל הוא "דו סטרי". מצד אחד הוא משקף ומודד את רמת ההערכה של האדם ביחס לדבר עליו הוא עמל, ומצד שני העמל עצמו יוצר הערכה וחיבור רגשי.

מציאות זו קיימת רק אצל בני אדם, משום שעולם המושגים מטושטש אצלם. היצר הרע מטשטש את האמת, והאדם בבחירתו מסוגל לגרום לעצמו להעריך דבר באמצעות מאמץ.

פרשת 'בחוקתי' פותחת במילים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו, ג-ד). התורה מפרטת ברכות לרוב, אשר יחולו על ראשינו אם נלך בדרך התורה.

נעיין שוב בפסוק: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". מה כוונת התורה במילים "אם בחקותי תלכו", הרי מיד לאחר מכן נכתב "ואת מצוותי תשמרו"?  רש"י מביא את דברי התלמוד: "אם בחקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה. ואת מצוותי תשמרו – הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים".

גם פרשת הקללות פותחת במילים: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה". רש"י כותב גם כאן – "ואם לא תשמעו לי – להיות עמלים בתורה", שהרי מיד לאחר מכן נכתב "ולא תעשו את כל המצוות האלה". 

מדהים הדבר. התנאי לקיום כל הברכות הנפלאות הוא עמל התורה ומאמץ לקיום מצוות, והגורם לכל הקללות הוא חוסר עמל וחוסר מאמץ.

המאמץ והעמל מהווים מדד עד כמה אדם באמת מחובר לבורא. בורא עולם רוצה את המאמץ. כשיש מאמץ יהיו גם תוצאות. כאשר אין מאמץ, אות היא שאין לנו הערכה מספיקה כלפי הבורא.

ביחס לעמל ישנו גם היבט על טבעי, וכפי שכותב הפסוק: "נֶפֶשׁ עָמֵל, עָמְלָה לּוֹ" (משלי טז, כו). כשאדם עמל על התורה, התורה עצמה עמלה עבורו.

הבה נלמד להעריך נכון את אשר לפנינו, להכיר את האמת של החיים ולעמול למענה.