הרב משה בירנבויםהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
"והחזקת בו" – מסביר רש"י אל תנחיהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד וכו'
מדבריו ניתן ללמוד גם לעניין לימוד התורה וההרגלים בכל דבר, שכל זמן שיש לאדם כח כדי להתעלות וללמוד וכן לשמור על הרגליו הקבועים יש לו לנצל ולהשתמש בכל הכח להחזיק את עצמו בכך, גם בשארית כוחותיו.. בנחישות, עקשנות ועקביות, לא למעוד ולא לסור ממנהגיו הקבועים.
כי אם לא ינצל את כוחות הנפש להמשיך ולהתמיד באופן קבוע בהרגליו ובסדר לימודו חלילה, הנפילה תיגרר בעקבותיה, לא חסר סיבות לכך… והקימה מהנפילה תהיה קשה עשרת מונים.
אצל מרדכי היהודי נאמר "ויהי כאמרם אליו יום יום" ולמרות הכל אין מרדכי מניח את הנהגתו , הוא אינו נכנע וממשיך יום יום שלא להשתחוות.
אומר המדרש "ניסם (פירוש דגלם) של אלו, יום יום היה! כלומר המוטו- השיטה אותה הניפו בראש מאוויהם, היא יום יום – כח ההרגל והקביעות!! לא לחרוג לעולם ממה שקבעו לעצמם. והכח הזה הונהג מיוסף הצדיק "ויהי כדברה אליו יום יום ולא שמע אליה" לא התפתה יוסף, התגבר כל יום מחדש ולא שמע אליה.
זה המושג "יום יום" אדם שלא מתרפה, מעבודתו, מלימודו, מהתקדמותו לא נותן לפגעי הזמן ולמצוות ש "הזמן גרמא" לשנות מהרגליו, עומד על המשמר לבלתי נתון ליצריו האפלים להתגבר עליו. אזי עדיו לגאון ולתפארת.
וכך מסביר ה"בית יצחק" בתחילת הפרשה הבאה "אם בחוקותי תלכו" – חוק פירושו חוק ולא יעבור – "חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם" – דבר שאינו חורג לעולם ממסגרתו הקבועה, ומי שינהג כך יזכה ל"ונתתי גשמיכם בעתם".
ועל אותו רעיון ראיתי ב"ערוגת הבושם" שיש 2 דברים שחלוקים הזכרים מהנקיבות והם תלמוד תורה ומצוות שהזמן גרמא שזכרים חייבים ונשים פטורות. ובגמ' בב"ב כת' "אשרי למי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות" וידוע השאלה מה שייך לומר "בניו נקבות"?? אלא שישנם אנשים זכרים שמתנהגים כנקיבות וכל הזמן מוצאים איזה תירוץ ש"הזמן גרמא"… לכן אומרים חז"ל אוי למי שבניו נקבות.. ואומר שהזמן גרמא להיפטר מהקביעות וההרגל שלו ללימוד ועשיית מצוות, אשרי למי שבניו זכרים שיודעים שאותם התרה ומצוות חייבים תמיד ולא משנים בשום מצב מהחובות שלי.
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו"- יש בפסוק 2 חיובים גדולים לכל הורה ומחנך :
א. אומר רש"י במקום "אל תנחיהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד", למה זה דומה? למשאוי שעל החמור כל זמן שעודנו על החמור מספיק אדם אחד שתפוס ומעמידו – נפל לארץ אפילו 5 בני אדם לא יצליחו להעמידו. הרי שאם מצילים אותו בזמן בהרבה יותר קל. ויש להזהר לא לאחר את המועד ובזה מקיים "והחזקת בו".
ב. אומר המדרש בפס' זה: "אשרי משכיל אל דל" ולכא' מה שייך לשון השכלה אל דל?? וההסבר הוא- אשרי מי שמשכיל ומחפש מעצמו לראות מה חסר לדל. לפעמים העני מתבייש לבקש ולספר שמצבו דחוק ולכן צריך להיות חכם ולזהות
רבותי !! וכי ימוך אחיך – גם בנים (ותלמידים) נקראים אחים…(עיינו בבראשית ל"א פס' מ"ו)
כל חניך לפעמים משדר אותות מצוקה !! כשהוא מאחר– זה איתות מצוקה. כשהוא מתחצף- זה איתות. וכשהוא מדוכדך או מופנם וכד'- זה איתות. תפקידינו לראות מה חסר לו ,מה מעיק עליו ומה גורם לו להיות כך להיות "משכיל אל דל". והחובה לזהות מיד בהתחלה את הדבר . להשקיע מיד בכל המשאבים והדרכים שיש כדי להחזירו למוטב ולקיים "והחזקת בו" כי אם חלילה הוא כבר נופל… קשה מאוד להשיבו למסלול !!
מכירים את הסיטואציה שבחור חמד קורא בתורה, לפתע נתקל, שגה בקריאת מילה, הציבור העיר על השגיאה (כך צריך), הקורא התבלבל וחזר על שגיאתו, הציבור העיר בקולניות, הקורא האדים, והתבלבל עוד יותר, ואז… ההערות עטו עליו כעדת דבורים… עקצוהו מכל צד… אפילו אלו שבד"כ "חולמים" בשעת הקריאה מהרו לברר היכן אוחזים…
לקחתי את המקרה הקל… אבל כמה הדבר שכיח !!!! בחברה, במשפחה, בבית כנסת, ובכיתת הלימודים. ש"עוקצים" חבר.. לועגים לו, מספרים בדיחה על חשבונו. מתכבדים בקלונו.
כמה אנשים מציקים "סתם כך" לילדים. מתלוצצים מהם. מפחידים אותם – וזה "איסור מן התורה"!!!!
ונביא את דברי החינוך על הפס' "ולא תונו איש את עמיתו" – "ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ובנקבות ואפילו בקטנים ראוי להזהיר שלא להכאיבן בדברים יותר מידי זולתי במה שצריכין הרבה כדי שיקחו מוסר ואפילו בבניו ובבנותיו של אדם, והמיקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד.
בישיבה של רבי מאיר שפירא בלובלין אמר פעם בחור דרשה, וכשסיים, אמר אחד הבחורים, גם כן חידוש!! זה כבר כתוב במלבי"ם. אמר לו ר' מאיר שפירא "מה שאמרת לא כתוב במלבי"ם, אלא במלבין פני חבירו ברבים
בספר "פאר הדור" מסופר, שפעם שוחח החזון איש עם אחד מתלמידיו בדבר הלכה, והיה שם ילד בן שש שהפריע ללימוד. גער בו התלמיד, ואמר לו שיפסיק להשתולל, ואם לא יפסיק הוא יספר את זה למלמד שלו בחיידר. מיחה בו החזון איש ואמר לו, "הלא יש בזה אונאת דברים", לילד נגרם מזה צער, ודין זה חל בין לגדול ובין לקטן. שאל התלמיד, והרי יש מצוה לחנכו. ענה החזו"א, מצוה זו מוטלת על אביו ורבו, בעוד שאתה נכשל בלאו דאורייתא.
וגם האב והמורה צריכים לזכור "דבר אל בני ישראל ואמרת" שגם שצריך לדבר בלשון קשה (דבר), זה רק בהתחלה, אבל מיד אחרי שקלטו את המסר צריך לעבור ולדבר בלשון רכה (ואמרת)
ומי שינהג כך יזכה לברכת ה"חינוך" – "והמיקל בהם שלא לצערן בעניינים אלה, ימצא חיים ברכה וכבוד".