הרב אליהו פורטנויהקדשה: לרפואת דלקה בת רבקה
אחד מהדינים של היובל המוזכרים בפרשה הוא שהקרקעות חוזרות לבעליהם, ומסבירה התורה את הסיבה לכך "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי" [כ"ה, כ"ג]. ולכאורה הלשון של הפסוק צריך ביאור, כיצד יתכן שעם ישראל נקראים גם גרים (ארעיים) וגם תושבים (קבועים) בארץ ישראל.
מבאר החתם סופר: עצם איסור מכירת השדה לצמיתות מראה לאדם שהוא גם גר וגם תושב בארץ, מכיון שע"י כך שאינו יכול למכור לעולם את שדהו ולא יכול לעשות מה שרוצה, זה מראה שהוא לא בעל הבית על שדהו אלא הוא כמו גר, אך מצד שני, עצם זה שהשדה לא נמכרת לעולם וחוזרת לבעליה ביובל, זה גורם שהאדמה תישאר לו ולזרעו עד סוף כל הדורות וע"י כך הוא נהיה תושב קבוע על האדמה.
מוסיף על כך הרב זוין זצ"ל, שדבר זה נאמר גם על כל אדם בעולם הזה, שהוא גם גר וגם תושב, גר מבחינת עצמו ותושב מבחינת רציפות הדורות. והיינו, האדם לגבי עצמו צריך להרגיש שהוא נמצא בעולם הזה רק לזמן מסוים כמו גר ולזכור ש"אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", אך מצד שני הוא שומר על הקביעות של האומה היהודית בתור חוליה נוספת בשרשרת הדורות.
ואולי אפשר לומר ששני הדברים מונחים בענין החזרת הקרקעות לבעליהם ביובל: מצד אחד, על האדם להרגיש בעולם הזה שהוא נמצא לזמן מסויים ובזמן הזה לאסוף כמה שיותר מצוות, כי זה הדבר היחיד שהוא לוקח איתו אחרי מאה ועשרים, כי הרי כמו שהוא רואה לענין מכירת שדהו, שאפילו את זמן המכירה הוא לא יכול לקבוע לפי רצונותיו. אבל מצד שני, עליו לדעת את גודל האחריות שיש עליו, שכל פעולה ומעשה שהוא עושה בעולם הזה, זה לא משפיע רק עליו, אלא הוא חלק משרשרת הדורות שהוא לא יכול להתנתק ממנה, וכמו שלגבי השדה, למרות שהוא מוכר אותה, אך לבסוף זה חוזר למשפחתו וימשיך לדורי דורות, וכך גם במעשים טובים שהוא יעשה בעולם הזה, הוא ישפיע גם עליו אבל גם יכול להעלות את נשמות אבות אבותיו בגן עדן, וכן יגרום לזכויות לבניו ובני בניו עד סוף כל הדורות.