השמיטה – חיזוק האמונה

גמ' בסנהדרין (לט א) שאל אפיקורס את ר' אבהו ממעשה יחזקאל שציוהו ה' שיישן על צידו השמאלי במשך שלוש מאות ותשעים יום (יחזקאל ד ד). לאחמ"כ בא תלמידו של ר' אבהו ושאל מהו טעמה של מצוות השמיטה. אמר ר' אבהו עתה שיש לפני את שתי השאלות אענה לכם תשובה אחת שתיישב את שתי השאלות – טעם השמיטה הוא "אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא" וכיון שעם ישראל לא שמר שמיטה במשך 390 שנה, אמר הקב"ה ליחזקאל שככפרה יצער עצמו יום לשנה [ויעויין ברמב"ם (מו"נ ב מו) שהיה זה במראה נבואה, וכמבואר בברכות (נה ב) שחלום רע מכפר עוונות].

ויש לעיין מה הוסיפה תשובת ר' אבהו בטעם השמיטה לעניין שאלתו של האפיקורס. שהלא תשובתו הייתה שעניין צערו של יחזקאל היה לכפרה על עם ישראל, ומה השייכות בעניין זה לומר את טעם השמיטה, ובפרט שהדגיש ר' אבהו הדגיש שבטעם השמיטה מונחת התשובה לאותו אפיקורס.

וברמב"ם (מו"נ ג לט) מבאר את עניין השמיטה, שדרך האדמה שמזריעה לזריעה תש כוחה, וכדי לאוששה ולחזקה יש להובירה אחת לשבע שנים. וקשה מדוע התעלם הרמב"ם מהטעם שאמר ר' אבהו שטעם השמיטה הוא לזכור שהארץ ברשותו של הקב"ה, ונתן בזה טעם חדש.

כתב החזו"א (אמונה ובטחון א ז) "רוב ההרגל מכהה את רגש ההתפעלות הנפש הראוי מכל חי באשר הוא חי", פירוש, טבע הוא באדם שמסתגל לכל דבר שרואה עד שאינו מתפעל הימנו, ומתפעל הוא רק מדבר החדש לו כגון עכבר שחציו אדמה (סנהדרין צא א) וכד' (עיין כלאיים ח א) למרות שעצם המצאותן אינו פלא גדול יותר מכל חיה, אלא שלשאר חיות כבר הורגלו האנשים ולאלה לא. ולפיכך "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר" (מו"ק כז ב) שכבר הורגל בעבירה וכהו רגשותיו. ולכן נאסר עלינו לאכול מצה בערב פסח (ירושלמי פסחים י א) שלא נתרגל בטעמה, אלא נחוש טעם חדש בליל הסדר. וכמו שכתב החסיד יעבץ בביאורו לדברי המשנה (אבות ו ד) "והווי שותה בצמא את דבריהם" כאשר טבע האדם לקוץ בדבר בהתמדתו, אמר התנא שאל יאמר האדם כבר שמעתי דבר זה פעמים רבות, אלא הווי שותה בצמא את דבריהם כאילו לא שמעת מעולם (יעויין שיחות מוסר להגר"ח שמואלביץ יא).

ונראה, שזה טעם מצוות השמיטה – שלפי שחקלאי העובד בשדה מתעסק רבות בפעולות גשמיות זריעה קצירה וכו' חששה התורה שלאחר כמה שנים יורגל בדבר עד שישתכח מליבו שהקב"ה אדון כל הארץ ויחשוב בליבו שהוא בעליה של השדה והוא מגדל את פרותיה, לפיכך אמרה התורה שכדי לעורר את הידיעה והאמונה שלה' הארץ יש לשבות פעם בשבע שנים, ובכך לעולם לא יכהה ההרגל את האמונה, לפי שמתחדשת היא בהוברת השדה אחת לשבע שנים.

ועל כך מוסיף הרמב"ם ואומר שכפי שבמישור הרוחני – כדי שרגש האמונה לא יכהה, יש צורך אחת לשבע שנים לעוררו, כך גם במישור הגשמי יש להניח את עבודת הקרקע אחת לשבע שנים כדי להשיב בה את כוחה, ונמצאו דברי הרמב"ם משלימים את דברי ר' אבהו, ואינם מחדשים טעם אחר.

ונשוב לקושיא בה פתחנו, מה הוסיף ר' אבהו בתשובתו לאותו אפיקורס בכך שהקדים את טעם השמיטה. ולהמתבאר – שהשמיטה נועדה למנוע תהליך טבעי של הידרדרות האמונה אצל העובד בשדה – מיושב היטב, שלא יכול היה ר' אבהו לומר שסבלו של יחזקאל היה כדי לכפר על שנות השמיטה, שהרי ב-390 שנים ישנם כחמישים וחמש שנות שמיטה בלבד, ומדוע נצרך יחזקאל לכפר על כל ה-390 שנים שלא שמרו שמיטה. אך מעתה שנתבאר שמצוות השמיטה נועדה למנוע תהליך של הידרדרות באמונה, וכאשר אין שומרים שמיטה נסחפים יותר ויותר לעולם החומר, ממילא מה שלא שמרו ישראל שמיטה גרם שכל שנה ושנה מ-390 השנים, שימשה כמדרון נוסף לירידתם באמונה. ועל כן יש להם להענש על כל אותם השנים, וכנגדם נתייסר יחזקאל 390 יום.