הרב משה בירנבויםהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
קשה להודות בטעות לכל אדם ובמיוחד לצעירי הצאן. אדם זקוק לאומץ וישרות כדי לשבור את האגו ולהודות בטעות , אך ברור שעדיף להודות בטעות הראשונה מאשר להסתבך בשרשרת טעויות נוספו הבאות כתוצאה מרצון לחפות על הטעות הראשונה.
בפר' כתוב "וישמע משה וייטב בעיניו" – אומר המדרש שמשה הוציא כרוז בכל המחנה ואמר " אני טעיתי בדבר הלכה, ואהרון אחי בא ולימדני" – כדי ללמדנו שלא נתבייש להודות על הטעות בראותנו שגם משה רבינו טעה. וזכה לדברי חז"ל "ומודה על האמת" – זה משה רבינו .
ר' חיים שמואלביץ שואל –מה התורה כל כך מתפעלת מתכונת ההודאה על האמת של משה, הלא עוסקים אנו באדון הנביאים, העניו מכל האדם וברור שגם יודה על האמת?
והסביר שמשה רבינו ביקש בהזדמנות זו למסור הלכה לדורות באמצעות דוגמה אישית, היתה לו סיבה מוצדקת להעלים את שכחתו ולא להודות בטעות, שמא יערערו ישראל על יסודות האמונה ויאמרו : אם משה רבינו מסוגל לשכוח, איך אפשר לסמוך על תורתו?? ולמרות זאת משה רבינו לא התחשב בכך – ובחר בערך האמת שלו על פני כל ערך אחר.
ועל זה קיבל את שכרו שלכן נקרא "נאמן בית" ו-"ציר נאמן" – וזכה שהתורה נקראת על שמו "זכרו תורת משה עבדי" – ו"משה אמת ותורתו אמת"
גם יהודה במעשה תמר יכל להצטדק בעצמו בטענת חילול ה' ולא להודות בטעותו אבל הודה ואמר "צדקה ממני" ומכח זה זכה שעם ישראל יקראו על שמו "יהודים"- על שם הודאה על האמת.
ידוע הפתגם "מודים דרבנן – היינו שבחייהו" כלומר מה שהחכמים מודים זהו שבחם שמודים על האמת שטעו ולא מתביישים בכך.
עלינו להפנים את המסר – לא לברוח מן האמת, גם במחיר של הודאה בטעות, כשאדם מודה בטעות, הוא חוסך מעצמו שרשרת של טעויות, תסביכים ושקרים, שאין דרך לצאת מהם.
רש"י במשלי כבר קבע שלאמת יש רגליים ולשקר אין רגליים. ובלי רגליים אדם תקוע במקומו ללא אפשרות הליכה, רק לדשדש בביצה ולטבוע בה חלילה.
אם נהווה בכך דוגמה אישית – אמיתית. ילדינו ותלמידינו ירגישו בכך, ואנו נהפוך להיות עוד חוליה מוחשית בשרשרת הדורות, המעבירה את תורת משה – על כל מידותיה הנפלאות – לדורות הבאים.
"וידבר ה' אל אהרון …יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך" וכו'. כאן התייחד הדיבור לאהרון בלבד , משום שזו היתה קצת תוכחה לאהרון. עצם הדבר שהבנים שלו נכנסו שתויי יין והם לא היו בסדר , יש בו קצת תוכחה , והואיל וכך אמר את זה הקב"ה לאהרון בלבד!! ללמדנו שכאשר אדם רוצה להוכיח את בנו או תלמידו , לא יעשה זאת בפני כולם כי אז בוודאי הוא לא ישמע וכן יעלב .אלא צריך להוכיח ברמז ושלא בפני אחרים.
"ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר… מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש" – כתב האדמו"ר מסלונים זצ"ל שזה ר"ת "מלא אהבה", שאפילו בעת ש"ויקצוף משה" , בכל זאת ליבו הומה אהבה. שאפילו כשצריך לכעוס , הלב צריך להיות מלא אהבה ורק אז הדברים נשמעים ומתקבלים.
"ויבא משה ואהרון אל אוהל מועד" אומר רש"י למה נכנס משה עם אהרון ?- ללמדו על מעשה הקטורת , שהרי מיום המחרת היה על אהרון להקטירה בכל יום וכעת שמשה עשאו , הוצרך אהרון להכנס עמו לפנים , כדי שיראהו מקטיר וילמד לעשותה ממחר. ולכאורה למה לא לימדו בחוץ בעל פה ולמה הוצרך להכנס בפנים ולהראות לו ? אלא התירוץ פשוט שלפעמים "טוב מראה עיניים" – ראיה אחת קצרה מועילה יותר מעשרות הסברים ולימודים . שממחישים ומראים את הדבר – הדברים בהרבה יותר ברורים וקליטים.
וכך רואים שהקב"ה הראה למשה באצבע 6 דברים שהתקשה בהם כמעשה המנורה ומולד הלבנה. וכן מצינו במס' ראש השנה בבדיקת ראיית הלבנה – "דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלה ובכותל שבעלייתו , שבהן מראה את ההדיוטות ואמר הכזה ראית? וגם בכמה מקומות בש"ס ישנם לפעמים ציורים ושרטוטים
אומנם צריך לזכור שבתורה חשוב העמל והיגיעה וחובת המלמדים לא רק ללמד את התורה אלא גם ללמד לעמול ולהתייגע בהבנת התורה .ואם נבחן את הציורים שיש מפעם נראה שהם מתייחסים או לדברים עמוקים וקשים או לאנשים מאוד פשוטים (הדיוטות) ולכן כאשר נעזרים בציורים צריך לשמור על 2 הכללים האלו ולא להסביר בציור גם דברים פשוטים כי אז אנו מכניסים את התלמיד לעצלות מחשבתית , כי אז התלמיד ילמד רק את הציור וימנע להתעמק בהבנה של הטעמים וההסברים.
ונוסיף עוד לימוד מפס' זה – אומר רש"י כיוון שראה אהרון שקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל , היה מצטער ואמר יודעני שכועס הקב"ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל וכו' ומכאן יש ללמוד כי כמו שאהרון לא תלה החיסרון באחרים אלא האשים את עצמו בכך שלא ירדה שכינה לישראל כך אנו , אין להאשים אחרים אלא על כל אחד לדרוש מעצמו לשפר את מעשיו . ואף שכך דרך בני אדם שמיד לאחר שקורה משהו "מחפשים אשמים" על המעשה וכל אחד מוצא בחבירו שהוא האשם ואילו הוא עצמו נקי וכך מיקל מעליו את ההאשמה וכעין מאמר העולם "להצלחה יש אבות רבים , אך ההפסד יתום".