הרב משה בירנבויםהקדשה: שלום בן גילה לרפואה שלימה
בעולם הרחב מרבים לדבר ולהצר על השפעתה הקלוקלת של התקשורת על נפש הנוער. מדוע ילד הצופה בסרטי אלימות ופשע מנסה לבצע בעצמו מה שראה… לעומת זאת תלמיד המתחנך בחינוך הדתי ושומע לדוגמה על מכירת יוסף-בן הזקונים שרצו להורגו, השליכוהו לבור מלא נחשים ועקרבים וכו' לא תופס את אחיו הקטן…ומשליכו לבור או מוכר אותו….????
אמר ר"א – מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ולא בבראשית? אלא שהתינוקות טהורין והקורבנות טהורין. יבואו טהורין ויתעסקו בטהורים!!!
אם נשאל אדם בעל שכל ישר והבנה בחינוך מהיכן כדאי להתחיל ללמוד חומש? יענה : בפרשת לך לך ששם מתחילים סיפורי האבות ומדוע להתחיל בויקרא המדברת על שחיטה, קבלת הדם, שבקושי המורה יודע הדבר על בוריו…????
אלא שבכל מוצר שיש לך כדי להצליח להשתמש בו בצורה הכי נכונה כדאי ורצוי ללכת "לאומן שיצר אותה" כך בנפש ילדינו אין מי שמבין את עומק נשמת האדם אלא הבורא שעשאה בלבד והוא יתב' ברא אותה בתכונות מסוימות "נשמה שנתת בי טהורה היא, אתה בראת" וכו' וכך טבעה – קדושה וטהרה , ולכן הדבר היחידי שמועיל להפעילה כראוי הוא רק תורה – ובמיוחד ענייני טהרות – "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"
וכמו שלאדם יש פצע מוגלתי ביד לא יעזור למרוח משחה על הפצע הנקודתי אלא צריך כדורי אנטיביוטיקה לטפל בשורש הבעיה של החיידק בגוף . כך באדם הנברא עַיִר פרא איך נחנכו למידות טובות? התשובה – ילמד תורה ויעשה מצוות !! ותמוה איך סיפור בריאת העולם ילמדו לא לכעוס ולגזול ? איך סיפור מכירת יוסף ירפא את הקנאה?? וכד' וכד' . אך זה הכלל- יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות. התרופה של התורה נכנסת ישר לתוך הדם לתוך הנשמה.
אולי זה לא הגיוני ומובן , אבל רק הקב"ה שברא את הנשמה – "אתה בראתה, אתה יצרתה" הוא הוא שאומר לנו "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"
"ויקרא אל משה" אומר רש"י " ומה היו הפסקות משמשות , ליתן ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין , קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט" כלומר מזה שכת' בפרשיות שלנו "ואם מן הצאן" "ואם מן העוף" וכו' בלי "וידבר" בהתחלה מוכח שהם המשך למה שדיבר איתו רק שעשה רווח והפסקה בינהם כדי לתת ריווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה , ואם משה רבינו – מוסר התורה היה צריך הפסקה בוודאי ובוודאי לאדם הלומד עם בנו או תלמידו שלא ימהר יותר מדאי בלימודו ,ולא יסמוך על כשרונותיהם כי יתכן שלא יבינו התלמידים כראוי אלא ילמד איתם בנחת כדי שיבינו היטב . וכך כתב הראב"ד שלכן נתחבר התלמוד בצורה של פרקים ומשניות כדי לתת ריווח בין פרשה לפרשה. וע"י כך אפשר לקיים את דברי הרמב"ן באיגרתו "וכאשר תקום מן הספר , תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".
כדברים האלה כתב החזו"א "יתכן שאיש אשר עסקו לימוד תורה ויהא גם שקדן ובכל זאת ראוי לתוכחה … ואומנם פעולת השקידה איננה מבטיחה את בעליה שם תלמיד חכם , כי יתכן כי לימודו באופן שטחי , ולא זו דרכה של תורה באמת , כי עיקר סגולת התורה לעמלים בה בעיון עמוק , ולא לעמלים זמרת הגמרא ) . רואים שיש כאן 2 עניינים איך ללמוד בעיון והבנה כל דבר. ב. לאחר שלומד עליו להתבונן בין פרשה לפרשה ולסכם לו את הדברים כראוי .
זהו גם העניין של בין הזמנים שיוצאים עכשיו התלמידים שיש בו מעלה לתת ריווח בין הדבקים , בו יוכל הבן – התלמיד לחזור על לימודו ולהתבונן בהם יותר וכבר אמר הסטייפלר זצ"ל שהרבה גדולי ישראל צמחו דווקא מתוך שניצלו את בין הזמנים כראוי . וכבר אמר החפץ חיים זצ"ל בשיחותיו "אל תרבו ללמוד יותר מדאי" כי האדם צריך לשמור על גופו שלא יחלש ויחלה , לכן צריך לנוח ולהנפש וכן צריך לטייל לפעמים וכד' כי ההתמדה היתירה היא עצת היצר , לעמול יותר מכוחותיו כדי שהגוף יחלש ואז יוכרח לבטל מלימודו .(הוא דיבר על התלמידים דאז שמסרו נפש ללימוד והלוואי נגיע לדרגתם "והחכם עיניו בראשו").
מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים ולא בבראשית? כדי לחנכם כבר מהתחלה שבשביל חינוך והצלחה בתורה צריכים קורבן – לשון הקרבה, כי צריך מסירות נפש והתאמצות בשביל החינוך התורני. וזה ההסבר בפס' "אדם כי יקריב"- מסביר הש"ך (היארצייט א' אדר) אם אדם רוצה להתקרב אל בוראו , חייב לקבל על עצמו עול עבודתו כשור לעול – (וזה הכוונה "מן הבהמה") ומתי הזמן המובחר לכך ?? "מן הבקר" בימי הנערות (בוקר).
אך חייבים לזכור שהעיקר בחינוך זה – "ונפש כי תקריב קרבן מנחה"- אומר רש"י לא נאמר נפש בכל הקורבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה? עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו" כיוון שטרח כפי יכולתו נקרא שהקריב נפשו. ולמדנו מכאן שמכל אחד דורשים רק כפי יכולתו ולא יותר. ומה שנדרש מהאדם הוא ההשקעה שעשה למען המצווה כפי יכולתו וגם אם הביא דבר מועט אם זה היה כפי יכולתו וכוחותיו גדול מעלתו ושכרו . כי בשמים לא מסתכלים רק על התוצאות שהגיע אלא מודדים לפי העמל וההשקעה שהתאמץ .
ומצד שני – נוסיף את דברי רש"י- בגמ' בערכין י"ז: שכותב שעשיר שהביא קרבן עני, לא יצא ידי חובתו. לומד – מכאן ה"חפץ חיים" לקח מוסרי לחינוך, טבע האדם שמודד את הצלחותיו ביחס לאחרים. לדוגמא, תלמיד חרוץ הוא התלמיד שיודע את החומר יותר טוב מכולם, ובזה הוא מרוצה מעצמו. אך הוא טועה, כי אם הכישרונות שלו והאפשרויות שניתנו לו גבוהים הרבה יותר מהאפשרויות שניתנו לחבריו, הדרישה ממנו גבוהה יותר.
ונחדד הדברים ע"פ הפנינה שמצאתי בפס' "מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח" – בכל הקרבנות ישנו ציווי להוסיף מלח, ובתוספתא שנינו, שגם אם המנחה עצמה היא מלח, יש להקריב אותה בתוספת מלח. מדין זה למד הגרש"ז אויערבאך, שיש להשקיע עמל, ולטפח גם ילדים מוכשרים ומחוננים, בניגוד לתפיסת העולם המקובלת, הגורסת כי חובה להשקיע באלו שאינם מוצלחים, ולתת לילדים המוכשרים מטבעם לפלס בעצמם את דרכם בחיים, בהסתמך על כישרונותיהם המולדים. גם ילד ממולח צריך מלח, ילד מוכשר צריך רב מעולה יותר וחריף יותר כדי ללמדו תורה, ובמקביל עליו לזכות לעידוד גדול ולהדרכה אמיתית בלימוד, כשבהתאם לכישרונותיו הברוכים הוא זוכה לרמת לימודים גבוהה יותר.