טיפול ברגשות

רגשות האדם טעונים טיפול עֵרני וזהיר, משום שדווקא בהם נע האדם תכופות מקצה לקצה. שני קצוות הרגשות מסוכנים במידה שווה, התפרצות רגשנית ללא מעצורים – מן הצד האחד, ואטימות רגשות מאובנת – מן הצד השני.

כאשר אדם שרוי במצב של שמחה גדולה, עלול הוא להיכנס ל"אקסטזה", ולאבד מעט מערכו כאדם. ידוע הדבר, ששמחת יתר עלולה "לצאת משליטה" ולהוביל את האדם להוללות ולאובדן חושים. כך גם בקצה השני – עצבות יתר, היא אחת המידות ההרסניות ביותר לאדם. עצבות זו מידה המסוגלת "לכבות" לחלוטין את "המנוע". אדם לא מסוגל להתקדם בחייו כאשר אופפת אותו עצבות.

תורת ישראל מציבה את האדם בשביל הזהב בכל תחום בחיים, גם בתחום הרגשות, ומלמדת אותו כיצד לצעוד בין הטיפות.

מטבע הדברים, גם כאשר אדם שרוי באקסטזה של שמחה, מהר מאוד באים החיים עצמם עם תלאותיהם הקטנות והגדולות, שמים לכך קץ ומחזירים את האדם למצב של יישוב הדעת. כך גם להיפך – גם כשחלילה מתרחש אסון כלשהו, שגרת החיים משכיחה מהאדם – ולו במעט – את הכאב.

באופן כללי, נראה שהאדם זקוק הרבה יותר לעידוד חדוות החיים, מאשר לאזהרה מפני שמחת יתר. רוב האנשים עצובים בחייהם, יותר מאלו השמחים בחייהם.  

פרשת "אמור" פותחת בדיני הכהנים ביחס לדיני אבלות. אחד הדינים הוא: "לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת" (ויקרא כא, ה). הלכות אלו רלוונטיות לא רק לכהנים אלא גם לכל יהודי ויהודי, וכפי שמיד נראה, אולם הלכות אלו חזרו ונשנו ביחס לכהנים (ניתן לעיין ברש"י המבאר מדוע הם נשנו בשנית).

הרגשת הצער הגדולה והכואבת ביותר, היא אבדת אדם שהלך לעולמו. לכן, ביחס לתחושת צער חזקה שכזו, התורה מייחדת באופן יחסי מצוות רבות, והיא מורה לקרובי הנפטר ללכת בשביל הזהב – מצד אחד להביע את רגשות האבל, ומצד שני לשמור על האבל מפני איבוד חדוות החיים.

האדם היחיד ממנו דורשת התורה להתגבר לחלוטין על רגשות הצער, ולהמשיך להתמסר לצרכי הכלל, הוא הכהן הגדול. לכהן הגדול אסור להתאבל ועליו להמשיך את עבודת הקודש כסדרה, וכפי שכותבת פרשתנו: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו… אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם, וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא, לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו, כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו, אֲנִי השם" (ויקרא כא, י-יב). הכהן הגדול מסוגל להתגבר על רגשות הצער. אולם שאר העם, אל להם להתעלם מרגשות הצער, ועליהם לטפל בהם בשביל הזהב שמטווה התורה. 

בפרשה הקודמת – פרשת קדושים, מביאה התורה מספר איסורים בקשר לאבלות: "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם, וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם, אֲנִי השם" (ויקרא יט, כח). ישנו איסור לשרוט ולפצוע את הגוף בעקבות פטירת קרוב, וכן ישנו איסור לעשות קעקוע.

רש"י מבאר בפשטות, שדרך אומות העולם היה לשרוט בבשר החי כאשר מישהו מת, והתורה רוצה להרחיק אותנו ממנהגי הגויים. 

אולם בעומק הדברים, איסור שריטה על מת מעביר את מסר החיים (הרב שמשון רפאל הירש, שם). מהו?

גם אדם שחייו חשובים ויקרים לנו ביותר, עדיין אין זה סיבה לפצוע את הגוף שלנו. משום שמותו של כל אדם לא ממעיט מערכו של החי. חייו של כל אדם חשובים לכשעצמם, והם עומדים ביחס ישיר לאלוקים. כל נימה של חיינו הגופניים, וכל ניצוץ של כוח שניתן לנו, הם קודש להשם כל עוד הוא ציווה עלינו את החיים בעולם הזה. לכן, אל לנו להחליש את גופינו כתוצאה מפטירה, אלא ההיפך – דווקא פטירתו של אדם קרוב לליבנו, מחייב אותנו להכפיל את מרץ חיינו, שהרי עלינו למלא את החלל שהמוות היסב לעבודת השם.

המילים המסיימות את איסור שריטה לנפש הן המילים: "אני השם".

הרב הירש כותב על מילים אלו כך: "החיים והמוות ביד השם. הם העומדים בשירות האל היחיד, החי והמחייה. המוות מוביל מחיים לחיים, מחיי העולם הזה לחיי העולם הבא. גם פה וגם שם יכון כיסא השם המכלכל חיים בחסד. ברצונו המית וברצונו החיה את הנשארים. הפוצע עצמו לכבוד המת, כביכול, משליך את חייו אחרי המת, ואפילו איבד רק שמץ מחייו, כבר פשע כלפי האל שגזר על מות האח, שהרי הוא ציווה עליך את החיים. הוא רוצה שתחיה ותעבוד את השם, עד שיקרא גם אותך לבית עולמך, וכל נימה של ישותך הגופנית היא קדושה לו".

אחד הדברים החשובים ביותר לאחר פטירת אדם, הוא אמירת הקדיש על ידי בניו.

עיקרו של תפילת הקדיש נועד לתפילה על כך ששמו של הבורא יתגדל ויתקדש בעולם. מדוע דווקא בן, שזה עתה נפטר לו אב או אם, אומר את תפילת הקדיש? 

כאשר אדם מאבד את אביו או את אמו, הוא אומר את הקדיש ובכך הוא מבטא שהוא לא איבד את "אביו ואמו" האמתיים. כלומר, הוא בן בית של העם היהודי בן האלמוות, והוא ממשיך בשליחות ובמשימה החשובה. חיי רוחם של האב והאם שהביאו אותו אל תוך העם היהודי, ממשיכים לפרוח ולתת את פירותיהם גם לאחר שכבר הם אינם עוד עלי אדמות.

בכל שנה, כאשר מגיע יום פטירתם, והוא מתייחד עם כאבו הפרטי ומסקר את חיי עצמו, הוא חוזר וניגש ומצהיר את אותה הצהרת נצח: "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", על חיי הנצח של העם היהודי.

כאמור, לא קל הטיפול ברגשות האדם, ומדהים לראות כל פעם מחדש, כיצד מאירה התורה את חיי האדם גם ברגעים הקשים ביותר, ומורה לו כיצד להאיר את אפלת הצער.