הדיבור מגלה על פנימיות הלב

שתים מהאיסורים בפרשה הם "לא תיקום ולא תיטור", ומבאר רש"י את האיסורים האלו בזה"ל "אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה ואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר לו לאו למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו הא לך ואיני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה שנוטר האיבה בלבו אע"פ שאינו נוקם".

ולכאורה צריך להבין את האיסור "לא תיטור", הרי בסוף הוא השאיל לחברו את המגל, ואיזה איסור הוא עבר במה שהוסיף לו שהוא לא כמוהו. ועוד יש להבין, רש"י מסביר שהלשון נטירה הוא מלשון שהוא נוטר את האיבה בליבו, ולכאורה היכן רואים שהוא שומר את הטינה בליבו, הרי רואים שהוא כן השאיל לו את המגל.

ואולי אפשר לבאר, שרואים אנו כאן את היסוד הידוע שהלשון הוא קולמוס הלב, שעצם זה שהאדם אמר לחבירו שהוא משאיל לו את המגל למרות שביום הקודם הוא לא הסכים להשאיל לו את הקרדום, זה מראה שהוא שומר בלב את השנאה על כך, שאם הוא לא היה שומר את השנאה, הוא לא היה מוסיף את המשפט שהוא אמר.

ועל פי זה גם מובנים דברי הגמרא בפסחים [ג:] על הכהן שדיבר בלשון לא כל כך נקיה, ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול, וזה משום שעצם זה שהוא דיבר בצורה לא טובה – ובמיוחד על לחם הפנים – זה מראה שיש לו בעיה גם בפנימיות הלב.

וזה דבר שצריכים אנו לשים אל ליבנו, את ענין זהירות הדיבור, שאפילו גם בדיבורים שאינם אסורים כמו לשון הרע ורכילות, עדיין צריך להיזהר למה שמוציאים מהפה, כי זה יכול להוכיח מה שנמצא בתוך הלב. ולעומת זאת, מי שרואים עליו שהוא מדבר אך ורק בצורה ראויה, יודעים שגם בפנימיות שלו הוא נקי.