הרב מאיר אסטריקהקדשה: לרפואת אברהם חיים בן יונה
בשני מקומות הזהירה התורה על איסור הונאת הגר (שמות כב כ; ויקרא יט לד). ובשניהם סמכה התורה את זכירת היותנו עבדים במצרים לאיסור זה. וזה לשון הכתוב "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות שם), ובפרשתנו "כאזרח מכם יהיה לכם הגֵר הגָר אתכם כי גרים הייתם בארץ מצרים". כלומר, יש בזכירת יציאת מצרים טעם והסבר מדוע אין לצער את הגר, ובביאור דבר זה נחלקו ראשונים.
רש"י מפרש שאילו יזכיר ישראל לגר את מעמדו הנחות מחמת היותו גוי בעברו, ישיב לו הגר – אף אתם הייתם עבדים שפלים במצרים והסתפחתם כמוני בצל השכינה. אך הרמב"ן (שמות שם) ממאן בטעם זה, ואפשר שהוא משום שאין טענת הגר דומה כ"כ לטענת הישראל, שהישראל מקניטו על מצבו הנוכחי, ואילו הגר משיב לישראל על מצב קדום מלפני אלפי שנים. לפיכך מפרש הרמב"ן שנסמכה יציאת מצרים לאיסור הונאת הגר, להזהירנו שכפי שביציאת מצרים נענה הקב"ה לתפילות עם ישראל לפי ש"האלוקים יבקש את נרדף" (קהלת ג טו), אף הגר כיון שנפשו שפלה ורוחו נמוכה, אילו יצעק אל ה' מחמת הונאתו, ישמע ה' בקולו ויפָּרע לאלתר מן הפוגעים בו.
ויש להוסיף בזה, שהנה, העולם הזה הוא עולם הניסיונות, ומטרת האדם בעולם לעבוד את ה' ולעמוד בניסיונות (מסילת ישרים פרק א) והדרך לעמוד בנסיון, כתב ר' ישראל מסלאנט (אור ישראל אגרת ב) "להקטין הדבר, להקל הנסיון, עד אשר תגדל היראה מהתאווה", כלומר, שהדרך להתמודד עם הנסיון היא בשני אמצעים, להקטין את הנסיון, ולהגדיל את היראת שמים.
וכשנתבונן נמצא שזוהי הנהגת רבותינו באיסורים רבים. בכעס – הכועס אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו (נדרים כב א) הרי שהגדילו היראה, והוסיפו "שמשכח תלמודו ומוסיף טפשות", הקטינו הנסיון. ובגאווה – המתגאה הרי הוא כעובד עבודה זרה וקרוי תועבה ומגרש השכינה, הגבירו את היראה, וכשאמרו (סוטה מז ב ב"ב צח א) שאפילו אנשי ביתו סולדים ממנו, הקטינו הנסיון. ובאיום בית דין על הנשבע אומרים (שבועות לט א) שיֵדע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", הגדילו היראה, וכשהוסיפו שנפרעים ממנו וממשפחתו ומכל העולם לאלתר, מקטינים הנסיון. וכן כשמאימים על העדים (סנהדרין כט א) מלבד מה שאומרים להם שאיסור חמור הוא מעשרת הדברות "לא תענה ברעך עד שקר", להגדיל היראה, מוסיפים ואומרים שהשוכרים אותם להעיד הם עצמם מזלזלים ובזים להם, להקטין את הנסיון, וכהנה עוד רבות (ויעויין ב"חכמה ומוסר" ח"ב מאמר רכא).
וביסוד זה, שבכל נסיון יש להוסיף יראת ה' ולהקטין את הנסיון, אפשר לקיים את דברי רש"י והרמב"ן, שלא זו בלבד שאין הם סותרים זה לזה, אלא אדרבה, משלימים הם זה לזה. שכאשר נמצא האדם יחד עם הגר, עומד הוא בנסיון גדול שלא להקניט את הגר ולהשׂתרר עליו, ובנסיון זה – ככל נסיון, צריך הוא להגדיל היראה ולהקטין הנסיון. להגדיל היראה – כפירושו של הרמב"ן, שידע האדם שאילו יצער את הגר, יפרע ממנו הקב"ה לאלתר, כיון שדרכו של ה' להאזין למי שנפשו שפלה ועלובה כפי ששמע ה' לתפילות לעם ישראל במצרים. ומאידך, להקטין הנסיון – כפירושו של רש"י, שידע שיש לו לגר להשיב לו תשובה ניצחת – שאף אתם גרים הייתם בארץ מצרים, ונמצא שאין זה כ"כ נסיון שלא להקניט את הגר, לפי שאף המקניט התבזה בכך.ונמצא שאלו ואלו דברי אלוקים חיים (עירובין יג ב ועוד) המשלימים זה את זה.