הרב מאיר אסטריק"והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות פרק יב פס' ו). וברש"י הביא לדברי המדרש שהקשה מדוע רק בקרבן פסח שהוקרב במצרים נצטוו ישראל לבדקו ממום ד' ימים קודם שחיטתו, מה שלא מצינו בפסח דורות. ותירץ שכיון שלא היו ביד ישראל זכויות להיגאל אלא שתי מצוות בלבד פסח ומילה, רצה הקב"ה להרבות זכויותיהם כדי שיגאלו ממצרים, לפיכך הטריחם במצות הפסח, שכל אחד ואחד יתעסק בעצמו ארבעה ימים בביקורו ממומים.
ויש להבין, שהרי בברית בין הבתרים כאשר הודיע הקב"ה לאברהם על גלות מצרים "ידוע תדע, כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם", הוסיף הקב"ה וקצב את זמן השעבוד "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" וכיון שכך, קשה ממה נפשך, אם הגיע זמן הגאולה, צריכים עם ישראל להיגאל אף ללא זכות המצוות, ואם טרם הגיע הזמן, מה יעזרו הזכויות של קיום המצוות, והלא טרם נשלמה גזירת הגלות.
עוד יש להעיר, שכאשר נתבונן בשנות שעבוד מצרים, נמצא בהם זמנים שונים. בברית בית הבתרים נאמר "כי גר יהיה זרעך וגו' ארבע מאות שנה", ואילו בפועל היו בני ישראל במצרים מאתים ועשר שנה (רש"י יב מ), ועיקר השעבוד היה שמונים ושש שנה (תנחומא ז), ובפרשתינו (יב מ) כותבת התורה "ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה". וביאר בזה רש"י שמברית בית הבתרים עברו ארבע מאות ושלושים שנה, ואילו מלידת יצחק עברו ארבע מאות שנה, ותחילת הגזירה היא מלידת יצחק כפי שנאמר בברית בית הבתרים "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", ומה שכתבה התורה "ואת מושב בני ישראל וגו' ארבע מאות ושלושים שנה" אין הכונה לישיבתם בארץ מצרים אלא לכלל הישיבות שישבו אבותינו בארץ לא להם מאז ברית בין הבתרים. ויש להבין מדוע כותבת התורה את זמן השעבוד בלשונות שיש לדוחקם ולפרשם על מנת ליישבם – וכפי ששבעים ושניים הזקנים שתירגמו את התורה ליוונית עבור תלמי המלך שינו בכתובים על מנת שלא יראה הדבר כשקר (מגילה ט א) וחלק מבני שבט אפרים טעו בחישוב הקץ (סנהדרין צב א) – ולא כתבה זאת התורה באופן ברור מבלי לתת מקום לטעות.
ובגמרא (מגילה יא ב – יב א) מבואר שבדברי הכתוב שהתבשרו ישראל שיגאלו לאחר גלות בבל – "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם" (ירמיה כט י) טעו כמה וכמה אישים. בלשאצר חישבם מתחילת מלכות נבוכדנצאר וטעה, אחשוורוש חישבם מגלות יהויכין וטעה, ומוסיפה הגמרא שאף דניאל מתחילה טעה בחישוב שנים אלו, ואף כאן יש להבין מדוע נכתבו הפסוקים באופן שניתן מקום לטעות בהם, ולא באופן מחוור יותר.
וביארו רבותינו, שהקב"ה קבע זמנים רבים לגאולה, אלא שהדבר תלוי בזכויותיהם של ישראל שאם יעשו תשובה מיד יגאלו [מלבד הקץ האחרון שיגאלו אף בלא תשובה] ולפיכך כל הכתובים העוסקים בזמן הקץ נכתבו בלשון סתומה המשתמעת לכמה פנים לפי שבאמת בכל אחד ואחד מהזמנים הרמוזים שם יכולים ישראל להיגאל. ובכך מתבאר הפסוק (ישעיה ס כב) "אני ה' בעתה אחישנה" ובפשוטו הפסוק סותר עצמו, שהרי אם הגאולה תהיה "בעתה" במועד קבוע היאך שייך שתהיה "אחישנה" שמשמע שה' ימהר ויחיש את הגאולה טרם זמנה (יעויין סנהדרין צח א), ולמתבאר, כך הוא פירוש הכתוב, שהרבה זמנים יש לגאולה והקב"ה מחיש את הגאולה שמבין זמנים אלו תהיה בעת המקודמת עד כמה שאפשר.
ובכך שתי הקושיות – מדוע נצרכו ישראל להרבות בזכויות עבור הגאולה והרי כיון שהגיע זמנה צריכים ישראל להיגאל אף ללא זכויות, וכן מדוע זמן הגאולה לא נכתב באופן ברור יותר – מתיישבות זו בזו. שבדוקא לא נכתבה הגאולה באופן חד משמעי לפי שזמנים שונים יש לגאולה, ומטעם זה הוצרכו ישראל להרבות בזכויות כדי שהקב"ה יחשב את הקץ כך שיצאו ישראל מוקדם יותר.
ובס' שם משמואל (ויקרא פסח) דייק כדברים אלו מדברי רש"י על הכתוב (שיר השירים ב ח) "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" ופירש רש"י "נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ארבע מאות שנה, שנאמרו בין הבתרים וגו'. קול דודי הנה זה בא – לפני הקץ כמדלג על ההרים וגו' כי הנה הסתיו עבר – אלו ארבע מאות שנה דלגתים למנותם משנולד יצחק", ומהלשון שדודי בא "לפני הקץ" וגם "דלגתים למנותם", משמע, שמתחילה עם ישראל היו צריכים להשתעבד ארבע מאות שנה שלמות אלא שהקב"ה דילג למנותם מלידת יצחק, ולשם הקדמת גאולה זו הוצרכו עם ישראל להרבות זכויותיהם.
* * *
והנה, בברית בין הבתרים נאמר לאברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" ובפועל לא ישבו בני ישראל במצרים אלא רד"ו שנים בלבד. וביישוב קושיא זו, מצינו בחז"ל שתי תשובות שונות, הנראות כסותרות זו לזו. האחת, ברש"י (בראשית יג טו) מובא חשבון מדוקדק, היאך מברית בין הבתרים עד יציאת מצרים, חלפו ד' מאות שנים. [יצחק בן ס' כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר (שם מז ט) "ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה", ובמצרים שהו מאתים ועשר שנים, הרי סה"כ ד' מאות שנים], ומאידך, במדרשים מובאים כמה וכמה דרכים, או שקושי השעבוד השלים את המנין, או שעבודת הבנים השלימה, או שעבודתן בלילות השלימה, כאשר המכנה המשותף הוא, שבאותן שנים במצרים היה כעין "השלמה" למנין הד' מאות שנים. ומבואר, דלא נתקיימה גזירת הד' מאות שנים במלואה כדברי רש"י לעיל.
עוד יש להעיר, דאנו אומרים בהגדה ש"פ "ברוך המקום ברוך הוא וגו' שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ", ולדברי רש"י תמוה, וכי שבח הוא למנות ד' מאות שנים מעת לעת, והלא אף הפשוט שבאדם, יכול לחשב דבר זה.
וביאר בזה הגרי"ז דבר נפלא. דזה לשון התורה בברית בית הבתרים "ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", וכשנדקדק בפסוק נראה, ששתי גזירות נאמרו כאן, האחת גלות, והשניה עבדות, ועל שתיהן נתפרש השיעור "ארבע מאות שנה".
והנה, שנות הגרות אכן מתחיל מניינן משעת לידת יצחק, ונשלמו כולן בשעת היציאה ממצרים. אך עדיין לא נתקיים "ועבדום וגו'", אלא במצרים לבדה, ובשיעור של רד"ו שנים. וכלפי זה הוצרכו חכמים לומר עוד, שנעשתה השלמה ע"י קושי השעבוד או עבדות הבנים או עבודת הלילות, כלומר, את מניין הארבע מאות שנה האמורות ביחס ל"ועבדום". וקושי שעבוד זה, הגם שיש בידו להשלים שנות עינוי של עבדות, אבל אינו משלים את שנות הגרות, אלא שימי גירות תחילתן מיד עם לידת יצחק. ולפי זה מתגלה עומק נוסף בדברי ההגדה "שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ" דזהו מפלאי ההשגחה, ששתי גזירות החלוקת, שהחלו בזמנים שונים, יסתיימו בזמן אחד.