ההבדל בין דיבור לעשייה

בפרשה יש את הדינים של אחד משלושת הצורות של הנגעים – נגעי בתים. כידוע, הנגעים באים על האדם בגלל חטאיו, וכמבואר בגמרא בערכין [ט"ז.], בזוה"ק ובעוד מקומות. אך הדרך שבה הנגעים באים על האדם, מבואר במדרש תנחומא [יג – י] בזה"ל: "קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה. ומה הוא עושה? מתרה בו תחלה ואחר כן מלקה אותו, שנאמר: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" [י"ד, ל"ד] – בתחילה מלקה ביתו. חזר בו, מוטב. ואם לאו, מלקה בגדיו, שנאמר: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת" [י"ג, מ"ז]. חזר בו, מוטב. ואם לאו, באים בגופו, שנאמר: "אדם כי יהיה בעור בשרו" [י"ג, ב'].

נמצאנו למדים מדברי המדרש, שכשהקב"ה מעניש את האדם בצרעת, קודם לוקה בביתו, אח"כ בבגדיו ורק לאחר מכן על גופו, א"כ נשאלת השאלה, מדוע בסדר הפרשיות זה כתוב הפוך, קודם כתוב את נגעי האדם בגופו, אח"כ בבגדיו ורק בסוף את נגעי הבתים.

מסביר זאת רבינו בחיי וז"ל: "לפי שהתורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וכדי שלא יהא הסדור מסודר בפורענות הולך וגדל, וכמו שהיה הענין, אלא הולך ומתמעט כנתבאר לנו בסדר הפרשיות". דהיינו, באמת סדר ההלקאה של האדם הוא מהקל לכבד, אבל התורה לא רצתה לכתוב מפורש בסדרי העונש שהעונש תמיד הולך וגדל, אלא רק בצורה של ירידה בחומרת העונש.

וזה דבר שצריך האדם לדעת, שיש הבדל בין דיבור ותכנון על עשיה של משהו, לבין עשיית הדברים בפועל. אם בעשיה עצמה יש כמה דרגות של קל וקשה בור מישהו אחר, אבל כשאומרים לו או מודיעים לו על כך, צריך לזכור ש"דרכיה דרכי נועם" ולא להפחיד אותו מהקל אל הכבד, אלא לומר את זה בצורה שמתחילים בקשה אבל לאט לאט זה מתרכך ויורד.