אוהד שקד-מנדלבוייםפרשת הנגעים מתחילה בפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו וגו'" [י"ג, ב']. ולכאורה צריך להבין, הרי פסוק דומה לזה מצינו בתחילת החומש "אדם כי יקריב מכם וגו'", ורש"י מבאר מדוע השתמשה התורה במילה "אדם – מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל". ובשפתי חכמים מסביר מה הכריח את רש"י להסביר את המילה אדם – "דהוי ליה למימר איש". א"כ צריך להבין, מדוע בפרשת נגעים התורה משתמשת דווקא במילה "אדם".
ואולי אפשר לבאר שלא לחינם השתמשה התורה במילה "אדם", וגם בענין הנגעים יש מה ללמוד מאדם הראשון. שהרי הגמרא במסכת ערכין [ט"ז.] מביאה שבעה דברים שבגללם הנגעים באים, וביניהם שפיכות דמים, אבל הראשון שבהם הוא לשון הרע, ורואים מדברי הגמרא כמה חמורה היא עוון לשון הרע – דיבור מיותר ולא במקום, שבגללה האדם מקבל כעונש את הצרעת, עם כל המשתמע מכך (נמצא בודד מחוץ למחנה לפחות שבועיים, אחרי שהוא חוזר הוא צריך לגלח את כל שערו ועוד).
ואת חומרת הדיבור מצינו גם אצל אדם הראשון, בחטא עץ הדעת, שכשנצטווה לא לאכול מעץ הדעת, אומרת התורה שחוה אמרה לנחש "אמר אלוקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו" [ג', ג'] וכתב רש"י הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון, והיינו שבגלל הדיבור המיותר של חוה, נוצר פתח לנחש להחטיא אותם בעץ הדעת.
וזה מה שאומרת התורה בפרשתינו "אדם כי יהיה בעור בשרו", כשיש מישהו שלא לקח מוסר השכל ממה שקרה עם אדם וחוה, ודיבר (אפילו) כמה מילים מיותרות, כבר נענש בצרעת.
ואולי לפי"ז אפשר גם להבין למה התורה ציוותה שדווקא כהנים יוכלו לראות את הנגעים, והרי זה לא עבודה בבית המקדש. ולהנ"ל אפשר לומר זה מה שהתורה רוצה להראות למי שחטא בלשון הרע, שיראה מה כח הדיבור, ברגע שהכהן מוציא מהפה שלו מילה אחת – טמא, זה כבר הופך את האדם למצורע (למרות שהכהן אינו תלמיד חכם), ומכך ילמד מה כוחו של הדיבור.