הרב מאיר אסטריקהפרשה פותחת בדיני טהרתה של היולדת, ובמדרש (תנחומא יב א) עמד על סמיכות פרשה זו לפרשת מאכלות אסורות. וביאר, שעוד קודם לידתו, מצווה הקב"ה לעובר שיזהר ממאכלות אסורות, ורק לאחר אזהרה זו, יוצא הוא לאויר העולם. והדבר מצריך ביאור, מהו המאפיין המיוחד שישנו במאכלות אסורות שיש צורך להזהיר עליו את העובר, והרי בין כה וכה, עתיד הוא לקבל איסור זה יחד עם כל האיסורים והמצוות.
ובפשוטו יש לבאר, שהתאווה הראשונה שישנה לתינוק עם צאתו לאויר העולם, היא תאוות האכילה, ועל כן מכינו הקב"ה ומזהירו טרם נסיונו הראשון. ויתר על כן מצינו שאף עובר במעי אמו שייך הוא לתאוות האכילה, כמסופר בגמ' (יומא פב ב) על שתי מעוברות ביום הכיפורים שהריחו מאכל ונתאוו לו, ולחשו על אזניהן שיום הכפורים הוא שמא יימנעו מלאכול. ואחת קבלה ופרשה ויצא ממנה רבי יוחנן ופרש"י "שפסק העובר מתאוותו", ואלו השניה התעקשה לטעום מהמאכל, ויצא ממנה אדם רשע. הרי, שאף עובַּר שייך לתאוות האכילה ולאיסוריה, ועל כן מצוה הקב"ה את העובר באיסור זה בנפרד משאר העבירות והאיסורים שלא שייכים בו עד גדלותו.
ובאופן אחר יש לבאר, על פי הגמ' (יומא לט א) "תנא דברי ר' ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר 'ונטמֵתֶם בם' אל תקרא ונטמֵאתם אלא ונטַּמְטֶם". וכתבו הרמב"ם (מורה נבוכים ג מח) והרמב"ן (יא יג) והאבן עזרא (יא מג) ועוד, שהטעם שאסרה התורה לאכול דברים טמאים – משום שטבע המאכל להדבק בתכונת האוכל, ובהמות ועופות טמאים אכזרים הם, וטבעם ידבק בגוף אוכלם וע"י אכילת השקצים תהיה נפשו מטונפת ומגועלת. ואחד הטעמים מדוע אלישע בן אבויה רבו של רבי מאיר, יצא לתרבות רעה ופרק עול תורה ומצוות עד שרכב על סוס ביום הכפורים שחל בשבת, מבואר בחז"ל (ירושלמי חגיגה ב א והובא בתוס' חגיגה טו א) משום שאמו הריחה מתקרובת של ע"ז [וי"א שאף אכלה ממנו (מ"ר ו ד קהלת ז ח)] והיה אותו הריח והאכילה מפעפע בגופה כארס של נחש, ונעשה מאז גופו בעל תאוה לדבר עבירה.
ועל כן פסק הרמ"א (יו"ד פא ז) שאפי' באופן שמותר על פי דין להניק תינוק מן העובדת כוכבים, אם אפשר מן הישראלית עדיף יותר, מפני שטבען של ישראל נוח יותר, שרגילים במצוות והם רחמנים וביישנים בטבע, והיונקים מהם מגדלים טבע כיוצא בהם. והוסיפו ע"כ הש"ך (סקכ"ה) והט"ז (סקי"ב), שישראלית שאכלה מאכל אסור אף שהיה הדבר בהיתר גמור וכגון שהיתה במצב של פקוח נפש, שלא תניק באותה עת, מפני שהדבר יזיק לתינוק בגדלותו, שיטמטם לבו ויגרום לו טבע רע.
ועל כן כתב הש"ך (שם ס"ק כו) שאע"פ שהלכה היא שקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו, אבל מכל מקום יפרישו אביו מפני שמזיק לו בזקנותו שטמטם הלב וגורם לו טבע רע. והוסיף על דבריו הפרי חדש (יו"ד פא ז) "כיון שכן, בזמנינו שאין נזהרים בזה, רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה, ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה' נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחם על פניהם לאו בני קבלוי מוסר".
ורואים מכל זה, שבשונה מכל איסורי התורה, שבו טמטום הלב וכהות הקדושה נוצר מכח האיסור שבעבירה, במאכלות אסורים זוהי מציאות בטבע הגורמת לאוטם הלב, ועל כן אומרת הגמ' (בבא מציעא נח ב) שגר הבא ללמוד תורה אין לומר לו "פה שאכל נבילות טריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה" ומשמע שאף שטענה זו נכונה היא, מכל מקום אין לאומרה, אף שבזמן שהגוי אכל את הנבילות וכדו' היה זה בהיתר גמור, לפי שמציאות המאכלות אסורים מטמטמת את הלב.
ומעתה מובן היטב הטעם שציוותה התורה את העובר על מאכלות אסורים מה שלא מצינו בכל איסור אחר. לפי שקטן פטור מכל המצוות, ואין עליו דין חינוך. ועל כן מכל המצוות אין עליו להתרחק משום שאין בזה כל איסור. אך במאכלות אסורים, אף שאין איסור בדבר, מ"מ גורם הדבר לטמטום הלב, והאכילה תפגע בלימוד תורתו ובמידותיו לכשיגדל, ולכן דווקא באיסור זה, מצווה אף העובר טרם צאתו לאויר העולם.