הרב מאיר אסטריק"ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו' ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'; ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וגו' וידום אהרן" (פרק י פס' א-ג). וכתב רש"י "וידום אהרן – קבל שכר על שתיקתו, ומה שכר קיבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין", ומבואר שהקב"ה החשיב לאהרן מה ששתק על מיתת בניו, עד שראה צורך ליתן לו על כך שכר מיוחד.
והדברים טעונים ביאור, וכי רק עתה נתחדשה מידה זו של אהרן שאינו מתרעם כנגד גזירת מקום, והלא עוד בעודו מנהיג במצרים וחזה בעיניו עשרות בשנים את התעללות המצרים ביהודים, כיצד משקעים ילדיהם בבנין, מטביעים בניהן ביאור ומעבידים אותם בפרך, לא בא בטרוניא כלפי מעלה, ומה נתחדש אפוא בפרשה זו. ועוד, וכי מי שאינו מתרעם על מידותיו של הקב"ה קדוש יאמר לו וראוי הוא לשכר מיוחד, והלא משנה מפורשת היא (ברכות נד א) "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה", ובגמ' (שם ס ב) מבואר טעם הדבר, שמאורעות רבים נראים בתחילה כרעים, ובסופו של דבר הם מביאים טובה גדולה. ועל כן אמרו חכמים שם "לעולם יהא אדם רגיל לומר, כל מה שעושה הקב"ה, לטובה הוא עושה". ואם נאמר שעיקר שבחו של אהרן שקיבל את הבשורה בשמחה בלא להתעצב כלל, אם כן העיקר חסר מן הספר, דמהלשון "וידום" אין אנו יכולים לידע ששמח, ואדרבה אפשר לטעות ולפרש ששתק מחמת עצבות, והיה לפסוק לומר "וישמח אהרן" וכדו', ומפשטות הכתוב "וידם" משמע ששיבחו הכתוב על עצם שתיקתו, ושבח זה צריך ביאור.
ובגמ' (זבחים קטו ב) "כיון שמתו בני אהרן, אמר לו [משה לאהרן] אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקב"ה, כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקיבל
שכר". ומשמע, שהשבח של אהרן ששתק לא היה על עצם מיתת בניו, אלא על מה שניחמו משה, ויש להבין מה השבח ששתק על כך שמנחמים אותו. ואף בדקדוק הפסוקים משמע כדברי הגמ', דלא כתוב "וידום אהרן" לאחר שמתו בניו, אלא רק לאחר שניחמו משה, ומבואר שהשבח הוא על מה ששתק על דברי הנחמה של משה, ויש להבין שבח זה.
ונראה לבאר, דזה ודאי שאין שבח לאהרן על כך שלא התרעם לקב"ה על מיתת בניו, שהרי כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה, ואין בן אנוש רואה את התמונה השלימה לדעת מה טוב בשבילו ומה רע, ובודאי אהרן קיבל את מיתת בניו באמונה שהכל לטובה כפי שקיבל את כל שיעבוד מצרים באמונה שהכל לטובה.
אולם, בשעה שאמר לו משה "בקרובי אקדש" וגילה לאהרן שבניו מצד עצמם לא היו ראויים למות, אלא שהקב"ה הרבה על ידם שם שמים – כאן היה מקום לאהרן לטעון, שבשלמא אם זוהי גזרת שמים הריני מקבל על עצמי את הדין באהבה מתוך הבנה שאדם הקרוץ מחומר לא יכול להשיג עומק דרכיו של הקב"ה, אבל עתה שהוברר לו שלא היה מגיע לו דבר זה משורת הדין, אלא נעשה הדבר להרבות כבוד שמים, יכול היה לטעון, שמעדיף הוא לראות את בניו האהובים בחיים מאשר שישמשו ככלי להרבות כבוד שמים. וכאן התגלתה גדולתו של אהרן, שכיון שלא היה בליבו דבר החשוב יותר מקידוש השם – אזי אפי' ששמע שאיבד את בניו האהובים בעבור כבוד שמים בכל זאת "וידום אהרן" – ולא השיב על כך מאומה, ושתיקה זו החשיב הקב"ה ונתן לו שכרו לאלתר, שייחד עמו את הדיבור.