אשליית המוגבלים

 בחמש עשרה השנים האחרונות אנו עדים לשינוי מאוד משמעותי בכל היחס לבעלי מוגבלויות במרחב הציבורי. אנו רואים כיצד המדרכות הוחלפו במרבית המקומות למדרכות שאמורות להיות מתאימות לעוורים, האוטובוסים צועקים בקול בפנים ובחוץ איזה קו הגיע ולאן הוא נוסע, האוטובוסים כולם כמעט כיום נגישים לציבור הנעים בכסאות גלגלים. בצמתים יש בשביל העיוורים כפתור מיוחד שמסביר היכן הם נמצאים ורעש טורדני שמקנה להם אפשרות לדעת אם הרמזור ירוק או אדום, אתרים נגישים יותר לחירשים ולבעלי קשיי ראייה ועוד.

האם מישהו מאיתנו שאל את עצמו בעבור מה? בעבור כמה אנשים כל ההנגשה הזו? עירייה ממוצעת השקיעה בכל נושא ההנגשה בשנים האחרונות עשרות מיליוני דולרים. החלפת מדרכות, החלפת רמזורים ועוד. אין בכוונתנו כמובן לומר כי הדבר מיותר, חס ושלום. הנגשה הוא דבר נכון ובריא בחברה בה חיים אנשים בעלי מוגבלויות, בעלי צרכים מיוחדים.

חובת החברה להנגיש את עצמה למען האוכלוסייה החלשה, למען האוכלוסייה המוגבלת – בכל מגבלה שהיא. גם אם מדובר על פרומיל מהאוכלוסייה – על הרוב המוחלט להנגיש  את החברה אל המיעוט המוגבל.

הרעיון הליברלי מאמין כי "בני האדם נולדו חופשיים". הוא מאמין בכך שכל בני האדם שווים וחופשיים לפעול באופן בו הם מאמינים. המחשבה שהרעיון הליברלי יאפשר לכל בני האדם לחיות על פי הצבעים שהם מבקשים להכניס לחייהם, עפ"י אמונותיהם ועפ"י רצונם היא מאוד יפה. ואכן רואים כי בני האדם החופשיים, בעולם המערבי, יכולים לבחור את דרך חייהם באופן אישי, לחיות את החיים באופן בו הם רוצים.

כך מחנכים את הציבור שמותר לכל אדם לעשות את שעולה על נפשו, ובתנאי שאינו פוגע בזולת. מותר לאדם לחיות עם מי שהוא רוצה, להתחתן איך שהוא רוצה, לחיות באופן בו הוא רוצה.

אבל החברה הליברלית מפסיקה להיות ליברלית מול חברה שלא מאמינה באותם הערכים שלה. כאשר קיימת חברה מנוגדת לחברה הליברלית – חברה דתית (ואין זה משנה מה היא הדת, למען האמת) המאמינה שיש גבול בין המותר לאסור, והגבול הוא לא רק הקו הפלילי (שאגב, גם הוא משתנה ברוח התקופה, שכן מה שהיה פלילי לפני 30 שנה הוא דווקא מותר היום) אלא הקו הוא הוראה אלוקית, הנחיה רבנית או גבול שהציבה החברה כגבול ברזל שנועד לא לאפשר לסטייה להתרחש, או לפחות להפחית אותה.

החברה הליברלית תהיה מוכנה לאפשר לאדם להתחתן עם מי שהוא יחפוץ, אבל אם האדם רוצה לחיות בצורה מסורתית – הוא יזכה למבול קיטונות של בוז. אם האדם, שאינו ליברל, יחשוב שונה מהליברליזם – הוא יזכה לגינויים חוצבי להבות. אם הוא יגיד דברים על כל מיני מצעדים שאינם תואמים את אמונותיו – הוא יהפוך מיד להיות קרבן להתקפות והשתלחויות ואף ימצא את עצמו כמי שעושה מעשה פלילי, באופן אירוני. פתאום חופש הביטוי כבר לא מקודש, פתאום הפלורליזם אינו קדוש.

כאשר מבקש אדם, חס ושלום, לשמור שבת ולא להופיע – פתאום כל הכללים שהיו משתנים לאדם עם מוגבליות "כי צריך להנגיש את החברה אל החלשים" – כל הכללים הללו הופכים להיות קשים. אם נניח היה אדם שבשל מוגבלותו הוא לא יכול לבצע דבר מסוים בזמן מסוים – האם ייתכן שהחברה הליברלית הייתה מכריחה אותו לעשות כן? ודאי שלא – כי הוא מוגבל! והחברה צריכה לאפשר לו להעצים את עצמו למרות המוגבלות שלו – ובכך להביא לשוויון.

החברה הליברלית מסכימה עם כך שמוגבלות פיזית היא מוגבלות. גם שמוגבלות תנועה היא מוגבלות. אבל מדוע אינה מוכנה לקבל את העובדה שאמונה היא גם מוגבלות? שאדם שהוא מאמין בערך מסוים הוא למעשה מוגבל חברתית אם ערכי החברה מתנגשים בערך בו הוא מאמין.

התשובה היא די פשוטה – הליברליזם מאמין שערכיו הם הנעלים והנכונים, שכל שאר הערכים הקיימים בתבל הם הבל, הם טעות אנוש, הם כפייה ורכושנות. ובשם התפיסה הזו שהערכים של הליברליזם הם נעלים – הם מבצעים שליטה מוחלטת בכל צורה שהם רק יכולים כדי למנוע מערכים אחרים להתקיים.

תפיסה נוספת היא שמוגבלות פיזית או נפשית היא מוגבלות שאינה מתוך בחירה – האדם נולד כך או שמזלו לא שפר עליו והוא נפגע במהלך חייו ועתה הוא מוגבל פיזית או נפשית, בעוד אמונה ודת הם בחירה ולכן אין מקום להתחשב, לכאורה, בתפיסה דתית כמגבילה – ויותר מכך – באמצעות הכפייה הליברלית – האדם "ישתחרר" מהמוגבלות הדתית.

הליברליזם הוא למעשה אשליה אופטית. לכאורה אומרים הליברליים – אנחנו מקבלים את כולם כמות שהם. מעוניינים שכל אחד יהיה חופשי לעשות ככל העולה על רוחו – ואנו, אנשי הליברליזם – לא נפריע לו בכך.

אך במציאות כאשר האדם עושה את העולה על רוחו (מבלי לפגוע בסדר החברתי) וחי חיים דתיים – אנשי הליברליזם בזים לו. אם האדם מאמין בצורה שונה ממה שאנשי הליברליזם מאמינים – הוא הופך להיות עבורם לא פחות מאשר אויב העם. שנאה יוקדת תבצבץ מעיניהם הנאורות והם ישכנעו את המוני העם באמצעות שליטתם באמצעי התקשורת והמשפט ש"המיעוט הנאור" הוא הצודק.