קץ עידן הרעיונות

השבוע סיפר לי ידיד ותיק שהשנה הוא מתכוון להצביע בבחירות ליהדות התורה או לאיחוד הלאומי. הופתעתי. לא שיערתי שהוא יצביע אי פעם ליהדות התורה. אבל הוא לא הופתע מההפתעה שלי והסביר "פעם היית ניגש לבחירות ויודע איזה אידאולוגיה, פחות או יותר, אתה מכניס לקלפי. היום זה לא קורה" הסביר.

כמעט 400 אלף איש שיגיעו להצביע בקלפי – יצביעו ככל הנראה, לפי הסקרים האחרונים, למועמד אנונימי לראשות הממשלה. מועמד שאמנם היה רמטכ"ל (די כושל, למען האמת), שלא פרסם שום דבר אידאולוגי בשמו הוא פועל. אין יודע איש אם הוא שמאל או ימין, אולי מרכז…? אולי הוא בעד הדתה (חס ושלום!) ואולי הוא נגד החזרת יישובים? אולי הוא בכלל מתכוון לשנות את כל הקונספציה בישראל ולהפוך אותה למדינה חרדית.

זה נשמע לנו מגוחך, אבל למעשה – אין לאותם 400 אלף איש שום מושג למי הם מצביעים. כי זה בכלל לא מעניין אותם. הם לא מוצאים במערכת הפוליטית אף אחד ראוי.

אבל מה שמדהים כאן באמת הוא העובדה שמלבד מספר מפלגות – אף מפלגה לא באמת מדברת אידאולוגיה. מה האידאולוגיה של הימין החדש? הליכוד? העבודה? לפיד (סליחה, יש עתיד)? ליברמן (סליחה, ישראל ביתנו)?

בעבר יכולת לכעוס על מפלגה בעלת עקרונות סדורים וברורים. ידעת מול מי אתה עומד. כשעמדו חברי כנסת של השמאל הפוליטי שדרשו שינוי במרץ – יכולת להבין מה הם אומרים. לא להסכים, להתרגז, להתעצבן, להתפוצץ! אבל להבין ולדעת שזה מה שהם אומרים. הייתה מפלגה והיה לה מנהיג. היום רוב המפלגות הן מנהיג שיש לו מפלגה.

כאשר כל הבסיס "האידאולוגי" של המפלגה הוא המנהיג שלה – אז השאלה בכלל לא מה המפלגה אומרת, מה הסדר יום שלה, מה היא שואפת – השאלה היא עד כמה חלול המנהיג, עד כמה הוא מעוניין בקידום אג'נדה אישית – המפלגה – שתיעלם.

וכתב השבוע עיתונאי שאמר שמה עצוב שבכנסת נשארו כל-כך מעט מפלגות בעלות אידיאולוגיה שמפרסמות מצע סדור על כל עניין ועניין ואינן פועלות עפ"י הרוח שמזיזה מכאן לשם את הענפים שאין בהם שום חוט שדרה.

למותר לציין שהמפלגות בעלות האידאולוגיה הסדורה הן מפלגות של סקטורים מסוימים – דתי, חרדי, ערבי וכו'.

עצוב.