אל תחמיצו

הטלפון של משה צלצל. הוא הוציא אותו מהכיס וראה על הצג "אמא". הוא נאנח בכבדות והפטיר כלפי שמייא מבט שמעיד שממש אין ברצותו לדבר כעת עם אמו. בשעה זו הילדים יוצאים מבית הספר ובזמן שהאחד נתלה על כתפו, השני מושך בידו השנייה והשלישי…

חברו שמעון קיבל באותה העת שיחת טלפון. על הצג הופיע "אבא", וגם הוא לא שש כעת לענות. ב

שעה זו הוא עסוק מאוד בממכר בחנות הירקות שלו, והלקוחות בשלהי השבוע זועקים ומשוועים לעוד סחורה טרייה שהגיעה זה עתה.

שניהם יתקשרו אל הוריהם מאוחר יותר בערב. אולי. ואולי ידחו את השיחה למחר.

כולנו טרודים בטרדות היום-יום. כולנו רצים ועובדים, מוכרים וקונים, הולכים לכאן וחוזרים לשם. כל אחד בענייניו שלו, בין אם הוא אברך ובין אם הוא עובד.

ועל כל אלה יש להוסיף רבים מאיתנו ששיחה עם אמא תאלץ לקחת אותם למחוזות של התנגחות והתנצלות, כעס ומרמור וביקורת מצידה על קפדנותו במצוות וביקורת מצידו על שאינה מבינה דיו. כל אחד נושא על גבו תיק גדול של אינטראקציה עם אמו ועם אביו. לכל אחד יש את סיפור החיים שנח לו בשקט על קצה הגיבנת שלו.

בעלי תשובה רבים מתמודדים בכל יום ויום עם שיחות לא קלות עם בני המשפחה והורים בפרט. שיחות שיכולות לשאוב כוחות נפש אדירים. לא כל בעלי התשובה זכו ליחסים קלים ופשוטים עם הוריהם, ויש רבים וטובים שנאלצים להתמודד עם "תחושת הכישלון" של ההורה על שהבן בחר בדרך אחרת מהדרך אליה חונך.

חלק מהיחסים עם ההורים מעיבים ומעיקים על חייו של בעל התשובה, וכל שיחת טלפון שכזו היא מעמסה רגשית.

אל תחכו לרגע שבו יהיה מאוחר מדי. אל תחכו לרגע שבו יותר הטלפון לא יצלצל ועל הצג יופיע "אמא" או "אבא". יש לכם אמא אחת ואבא אחד. דברו איתם כמה וכמה פעמים בשבוע, לכו ובקרו אותם. נצלו את 120 השנה שהם אתכם, כי יבוא היום שהם כבר לא יהיו שם, וייתכן ואתם תרגישו תחושה של החמצה, של פספוס.

לא רק בעלי תשובה נושאים על כתפם יחסים טעונים עם הוריהם. כך גם רבים מהחרדים מבית שהיחסים עם ההורים לא פשוטים ומלאים במטען כבד של רגש, מועקה וביקורתיות. ביקורתיות על דרך שונה, על עבודת השם אחרת.

אל תחכו לרגע הזה בו תלוו את הוריכם למנוחת עולמים. לאחר מכן לא תזכו לשמוע את הביקורת, את המלים, את המועקה. לא תזכו לשמוע את צלצול הטלפון ולראות את הצג עליו יופיע השם "אבא". ואפילו תתגעגעו קצת לביקורת הזו…

ישנה בידכם אפשרות לקיים את מצוות כיבוד אב ואם עוד בחייהם. נכון שגם לאחר 120 הם יצטרכו אתכם, ואז סביר להניח שתהיו שם ביתר שאת, אבל גם בעולם הזה הם זקוקים לכם. ואתם – מעבר לחיוב ההלכתי של כיבוד אב ואם צריכים לדעת כי הכרת הטוב היא הבסיס לכל דבר ועניין. הוא הבסיס לחיים יהודיים אמיתיים. היהודי מתחיל את היום בהודיה. הכרת הטוב היא חשובה מאין כמוה.

אז גם אם ילד אחד נתלה על כתף ימין ואחר על כתף שמאל, השלישי מושך ביד והרביעי משתולל – דברו עם אמא שלכם, עם אבא שלכם, כשהם מתקשרים. אפילו אם תגידו 'שלום אבא, אני כרגע עם הלקוחות בחנות וכו' – אתקשר לאחר מכן' – תהיו גדולים מהחיים, ותגרמו להורה הרבה נחת רוח.

*

לפני חודש וקצת אמי נפטרה. לאחר פטירתה חשתי תחושת החמצה נוראית. החמצה על כך שלכאורה לא הייתי אצלה עוד יותר, שלא ביקרתי יותר, שלא דיברתי יותר, שלא התעניינתי יותר. שלא תמכתי בה יותר. תחושת ההחמצה שלי בעקבות פטירתה הייתה עצומה, וזאת למרות שאני יכול "להאשים" שגם אמי לא בדיוק ששה לביקורי מדי יום או פעמיים בשבוע. נכון גם שבשבועות האחרונים לחייה יכולתי להיפרד ממנה ולא אשכח כיצד אחזה בידי ואמרה לי "אתה תדאג להגיד קדיש, נכון?". לאמי, שכל דבר שבקדושה היה רחוק ממנה, כי כך גדלה, כדור חמישי להשכלה – היה חשוב שאגיד קדיש. לאחר פטירתה סיפרה לי חברה טובה שלה שבכל שישי אחרי הצהריים, לאחר שהייתי מתקשר לאמי לאחל לה "שבת שלום", אמי הייתה מדליקה נרות. לא יודע אם בירכה או לא, אך הדליקה. אז חשבתי על ההחמצה הגדולה – כאשר לא הספקתי להתקשר לאמי בימי שישי אחה"צ, כאשר הזמן היה דחוק וטרדות ההכנות לשבת היו גדולות – בימים אלו היא לא הדליקה נרות, כנראה.

אל תחכו ליום הפקודה של הוריכם. בקרו אותם, דברו איתם.  תתעניינו בשלומם אפילו 3 דקות, פעמיים בשבוע.