בלי הקב"ה לא מנצחים

מיום שעלו לארץ העלייה השנייה ועד החמישית ומאז ועד היום למעשה, ההנהגה הישראלית בטוחה היא ב"כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה". לא אלוקים ולא אף אחד יכול לעצור את היכולת של ישראל.

נסי מלחמת העצמאות היו עבורם "מהלך טבעי", וחוקרי התקופה המעיטו וזלזלו בנסים האדירים במלחמה האדירה הזו בה נלחם היישוב היהודי שמנה כשש מאות אלף איש – מול חמש צבאות ערב, וגיס חמישי בתוך ארץ ישראל מצד ערביי הארץ. עבור אותם חוקרים "העובדה שלבני היישוב לא היה מה להפסיד" וגם כיוון "שהיישוב היה מאוחד יותר, מתוכנן ומוכן צבאית יותר" – הוא הוא אשר הביא את הניצחון.

במלחמת קדש אותם אנשי "כוחי ועוצם ידי" העניקו את הניצחון לעובדה לכאורה שבני הברית של ישראל סייעו לה. ובמלחמת ששת הימים – כאן אותם אנשי "כוחי ועוצם ידי" לא היו צריכים כלל לדבר. הם הלכו זקופי קומה, עם חזה מורם ואמרו בקול "מי יכול עלינו? מי?!". מלחמת ההתשה עבורם הייתה למעשה המשך של כוחי ועוצם ידי, אבל פתאום, ביום כיפור תשל"ד  – אופס – תקלה ב"כוחי ועוצם ידי". פרצה המלחמה הקשה ביותר של מדינת ישראל, וישנם היסטוריונים שטוענים שאף קשה יותר מאשר מלחמת העצמאות עצמה – מלחמת יום הכיפורים. אלפיים תשע מאות שישים וארבעה חיילים נהרגו ב-19 ימי הלחימה. יותר מ-10,000 פצועים בדרגות שונות. אלפי שבויים וחורבן של יישובים רבים.

פתאום נאלמו דום כל אנשי ה"כוחי ועוצם ידי". אבל אל דאגה – הם מצאו תירוצים על גבי תרוצים מדוע למעשה יום כיפור היה ניצחון גדול. בניגוד למקובל לחשוב מלחמת יום הכיפורים נחשבת לניצחון גדול אף יותר ממלחמת ששת הימים, שכן היא נעשתה בהפתעה, ולמרות זאת – לא רק שהצלחנו לשמור על הגבולות – אלא אף כבשנו חלקים נוספים. אבל פרט שולי נשכח בתמונה הזו מצד אנשי הכוחי ועוצם ידי – לולא הרכבת האווירית של ארה"ב ביום ה-15 – ישראל הייתה מודיעה על כניעה ללא תנאים מוקדמים.

בט"ז בכסלו תש"ז קיבלה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) את ההחלטה ההיסטורית של הקמת מדינה יהודית בא"י (או בעיוות ההיסטורי כ"ט בנובמבר 1947). עבור ה"כוחי ועוצם ידי" ברור היה שזה ניצחון של המדינאים המבריקים באו"ם. במציאות היה זה נס גלוי. ומי שלומד זאת קצת לעומק רואה כמה נס גלוי היה שם. בכלל ובכלל לא ברור היה שהעצרת תתמוך. היו רבים המתנגדים מהתומכים, כולל ארה"ב, שבמהלך מבריק של הקב"ה הצליח לגרום לארה"ב לקנא בתמיכתה של ברית המועצות שתמכה בהחלטה – ובשל כך גם ארה"ב תמכה.

מאז עברה מדינת ישראל את המלחמות שמנינו. אבל יש מלחמה אחת שלא הסתיימה – ההתקוממות העממית הפלסטינית, או בשמה – האינתיפאדה. הראשונה, השנייה, השלישית וכו'. ומתי היא החלה? בדצמבר 1988. אבל התאריך העברי שלה – שהוא התאריך שמדורי דורות יהודים חיים רק על פיו – היה ט"ז בכסלו תשמ"ז. בדיוק 40 שנה אחרי אותו מעמד נסי היסטורי באו"ם.

והארץ שקטה 40 שנה. אפילו גדולי מתנגדי הציונות ומדינת ישראל העידו ש-ה' באייר היה "חיוך של הקב"ה". הוא נתן לנו מתנה – ואנו עשינו ועושים כל שאנחנו יכולים כדי להחריב אותה. נתן לנו מתנה להקים מדינה יהודית – והמדינה הזו היא הכול חוץ מיהודית. כל מילה שקשורה ליהדות הופכת להפגנת שמאל כנגד "ההדתה". כל התעקשות על שמירת שבת הופכת להיות "מלחמת קודש" מצד "הליברליים" בעיני עצמם.

כשאין את הקב"ה בתמונה לא מנצחים. אבל אם רק יכניסו ולו קצת את הקב"ה לתמונה – ראו זאת הפלא. מח"ט (מפקד חטיבת) גבעתי, אל"מ עופר וינטר, אדם דתי, הוציא ערב הכניסה לעזה (במבצע צוק איתן) את "פקודת היום" (פקודה שמוקראת לחיילים במסדר לפני היציאה את המשימה) ובו הוא קרא בקול גדול "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" והבהיר שהמלחמה היא למען עם ישראל ובחסות הקב"ה. עד היום הוא לא קודם בצבא שלנו, וזאת למרות שהוא נחשב לאחד הקצינים הטובים ביותר שיש.

אבל כששר הביטחון אוכל שרצים ורמסים, והרמטכ"ל שבוי של "הקרן החדשה לישראל" מהשמאל הקיצוני, וסגן הרמטכ"ל רואה "רוחות קשות מנשבות בישראל ומזכירות תקופות אפילות של שנות השלושים באירופה" – כשההנהגה הצבאית והמדינית היא הנהגה של "כוחי ועוצם ידי" ושמונחית ע"י ארגונים שונאי ישראל ושונאי התורה – אפילו נגד עפיפונים הם לא יודעים להילחם.

ואגב, באותה המלחמה נהרגו בחטיבת גבעתי הכי פחות חיילים יחסית לגודלה. זו הייתה החטיבה היחידה שיצאה כמעט ללא פגע מהמלחמה בעזה, וזאת למרות שהמבצעים שהם עשו היו הקשים ביותר והמורכבים ביותר.

אין חייל בגבעתי שיצא מהתופת ולא סיפר על נסי נסים במלחמה. היו שסיפרו על דמות אישה שהודיעה להם על בניין ממולכד – ואכן הוברר שלולא היו נכנסים למשימה היו נהרגים עשרות חיילים בין-רגע. היו כאלה שסיפרו על פגיעה צלף שפספס באלפית השנייה ראשו של חייל כשזה השתחווה ב"ברכו את השם המבורך" בזמן תפילת שחרית. ולא, זה לא מקרה ואין זה "כוחי ועוצם ידי".

כשיש אלוקים – מנצחים. בלי אלוקים – לא מנצחים.