אבי ואמי עזבוני, השם יאספני

הוצאת ילד מבית הוריו הוא מצב קשה מנשוא מכל היבט שהוא. בכל מדינה מתוקנת קיים גוף ממשלתי שתפקידו לזהות ילדים במצבי מצוקה, ולבחון האם טובתם של הילדים היא לשהות מחוץ לבית הוריהם, ואם כן, למצוא עבורם משפחות אומנה או מסגרות אחרות שיעטפו אותם בחום.

סיטואציות מעין אלו יכולות להתרחש בכל סוגי המשפחות, גם הטובות ביותר, וכפי שנראה בהמשך.

בפרשתנו – פרשת "כי תצא", מובא בין היתר עניינו של ילד אשר הוריו מרחיקים אותו מביתם ואף יותר מכך. הכוונה לפרשת "בן סורר ומורה".

פרשת "בן סורר ומורה" עוסקת בנער צעיר, הגונב מאביו ומאמו את כספם וממלא את בטנו בבשר ויין. הילד הגדיש את הסאה, עד כדי כך שהוריו מגיעים למסקנה שטוב מותו מחייו. כך כותבת התורה: "כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ, וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם. וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ. וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ: בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ, זוֹלֵל וְסֹבֵא. וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" (דברים כא, יח-יט).

אין ספק שזו סיטואציה קשה מאוד, ומבינים אנו היטב את דברי התלמוד: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות" (סנהדרין עא). לאורך כל ההיסטוריה לא קרה מקרה שבית דין דן להורג נער שכזה, משום שהתנאים ההלכתיים הדרושים כדי להפוך נער עבריין ל"בן סורר ומורה", רבים ומורכבים כל כך, עד שכמעט ואין אפשרות להיווצרותם (ישנה דעה בתלמוד שכן היה מקרה כזה).

מדוע מצווה התורה על מצווה בלתי אפשרית? התלמוד מביא את התשובה: "דרוש וקבל שכר". חכמים אומרים, שמצווה זו לא נכתבה אלא כדי ללמדנו אורחות חינוך, כמה כדאי לעקור את השורשים הרעים שבנפש בעודם קטנים, בטרם ישרישו ויעמיקו בנפש האדם.

כולנו מבינים, שהמרחק בין מעשיו של הנער לבין עונש המוות, גדול הוא. עונש המוות שהטילה התורה, הוא מפני שהתורה צופה מה יהיה עתידו של נער שכזה, וכלשון התלמוד, "על שם סופו הוא בא". אם  בגיל כזה צעיר הוא עושה כאלו מעשים, עתידו כמעט "מובטח", עתיד הוא לעלות ב"מעלות" הפשע, להטיל את אימתו על הבריות ואף גרוע מכך, ועל כן "ימות זכאי ואל ימות חייב".

מבלי להתעכב כעת על עצם פרשה זו, רואים אנו, שהתורה מייחדת פרשה שלימה סביב סיטואציה של הוצאת ילד מהבית ואף גרוע מכך.

לא היה בית ששררו בו חום ואהבה לכל בני האדם, וודאי לילדיהם שלהם, יותר מביתו של אברהם אבינו. עם כל זאת, אלוקים ניסה את אברהם בניסיון קשה, והוא ציווה עליו לשמוע לקולה של שרה אשתו ולהרחיק את ישמעאל בנו מביתו יחד עם אמו – הגר, עם כל הכאב הכרוך בדבר.

התפנית הפתאומית שאירעה שם, מהווה עידוד גדול עבורנו ובפרט בתקופת ימי הרחמים. מה אירע?

הגר וישמעאל יצאו מבית אברהם, והתורה מתארת את הקורות אותם: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע. וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת, וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד. וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה לָּךְ הָגָר, אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם" (בראשית כא).

הגר תועה במדבר, המים אזלו מן החמת, ובהיותה מיואשת וחסרת ישע היא מפקירה את הנער. היא יושבת בריחוק, תחת שיח, כדי שלא תראה במות הילד. והנה מופיע מלאך אלוקים מן השמים ואומר לה: אל תיראי, כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם. והוא מורה לה: "קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ" (כא, יח). לאחר שהיא החליטה לא להתייאש ולהחזיק שוב את ידו, אלוקים פקח את עיניה והיא ראתה באר מים חיים: "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם (יט). הבאר הייתה שם, היה עליה רק לפתוח את עיניה.

ישמעאל אמנם גורש מביתו, הורחק על ידי אביו ואף אמו התרחקה ממנו בשעה שהוא היה הכי צריך אותה, אולם כאשר ישמעאל היה מושלך בחוץ בחוסר אונים תחת אחד השיחים, בורא עולם אסף אותו אליו.

העידוד שאנחנו מקבלים מעניין זה הוא, שגם אם אדם הורחק מהקרובים אליו ביותר, עליו לזכור שיש לו בעולם "מקום" אחד בטוח, בו תמיד מצפים לבואו ומקבלים אותו באהבה. 

גם דוד המלך הוצא ממשפחתו – "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי" (תהלים סט), הוא נדד במדבריות שורצות חיות טרף ובשדות מרוחקים, ומשם השם "אסף" אותו אליו והפך אותו למלך על ישראל.

פרשת 'כי תצא' נקראת תמיד בחודש אלול, בו נוהגים אנו לומר פעמיים ביום את מזמור כז' בתהלים – "לדוד השם אורי וישעי". במזמור זה דוד שופך את ליבו על מצבו האישי ועל הניכור שהוא חש מכולם, אך בד בבד הוא מזכיר שמי שנחלץ לעזרתו הוא בורא עולם: "כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי והשם יַאַסְפֵנִי".

ישנם מצבים בחיים בהם אדם מרגיש שהקשרים הטבעיים והברורים ביותר של חייו מתרופפים, ודווקא בזמנים הללו הוא מרגיש את אחיזתו האיתנה של בורא עולם. הוא מרגיש שגם אם אביו ואמו כבר עזבו אותו, בורא עולם אוסף אותו.

חודש אלול הוא חודש האהבה בין בורא עולם לעמו, ומזמור זה מחזק את האדם ואומר לו, שגם אם חטאיך גדולים כל כך, עד כדי כך שאתה מרגיש שגם הקרובים אליך ביותר לא יקבלו אותך שוב, דע לך שידו של בורא עולם תמיד מושטת אליך – "לְדָוִד, השם אוֹרִי וְיִשְׁעִי! מִמִּי אִירָא? השם מָעוֹז חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?… אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי. כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי והשם יַאַסְפֵנִי… קַוֵּה אֶל השם חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל השם".

עידוד נוסף מופיע בהפטרה הנקראת (בדרך כלל) לפרשה זו. הפטרה זו היא החמישית מתוך שבע הפטרות הנחמה, והגם שהיא עוסקת בדברי נחמה לעם ישראל בתור כלל, אין כל ספק שהיא פונה גם לכל יחיד. הפטרה זו באה בעיקר להתמודד עם הייאוש וחוסר התקווה לעתיד.

הדימוי המרכזי של ההפטרה שלנו הוא דימוי העקרה. הנביא ישעיהו ממשיל את עם ישראל בגלותו לאישה עקרה ואומר לו: "רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה" (ישעיהו נד). המטאפורה של העקרות הוא ביטוי לסבל בהווה וחוסר תקווה לעתיד. חשוב להדגיש שמדובר בעניינים שונים, תיתכן מציאות של סבל נורא בהווה, אך עם זאת ישנה תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. ייתכן גם מצב הפוך, שההווה איננו קשה כשלעצמו והאדם או העם אינם סובלים כרגע, אך העתיד נראה כחסר תוחלת וללא שום אור בקצה המנהרה וזה גורם ליאוש קשה.

שורש הבעיה של העקרה הוא חוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות, אך שורש הכאב הוא בכך שאין להם תקווה לעתיד. לו היו יודעים בני הזוג בוודאות שבעתיד יזכו לפרי בטן, הקשיים היו נרגעים מעט.

מי שאין לו בנים חי כבר עכשיו בתחושה שאין לו עתיד – לא יהיה מי שיסעד אותו לעת זקנתו, לא יאמרו אחריו קדיש, ובעיקר, לא יהיה לו זרע שיאריך ימים אחריו וימשיך את עולמו ומורשתו.

אם נחזור שוב לאברהם אבינו, נראה שבעת שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו שמירה וברכה בהווה, שבאה לידי ביטוי במלחמת ארבעת המלכים, תגובתו של אברהם הייתה: "מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בראשית טו, ב). אברהם משיב לקדוש ברוך הוא שהבעיה שלו איננה ההווה אלא העתיד. כמובן, היות והעתיד הוא החשוב, אזי העקרה איננה יכולה ליהנות מן ההווה כל עוד אין לה עתיד.

עם ישראל בגלותו עלול להרגיש כאותה אישה עקרה, שאין לו שום תקווה לעתיד, ולכן הנביא ישעיהו מנחם אותו ואומר לו: "הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי". תיאור זה אינו רק דרך ציורית לתאר את ריבוי הבנים הצפוי בעתיד, אלא הוא נחמה בהווה. ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים. פניית הנביא לעם להרחיב את האוהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה. כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש.

מהפכות קורות ברגע, גם לכלל וגם לפרט, וההיסטוריה תוכיח זאת. אם נזכור שהשם תמיד אוסף אותנו, גם אם כל הסימנים מראים שאפסה כל תקווה, נוכל להתנחם, להתעודד ולקבל כוחות בעבודתנו הפנימית, ולהתכונן כראוי לימי הדין.