חינוך בקול שווה

 בתחילת הפרשה מופיע פרשת בן סורר ומורה, שאמנם יש מחלוקת בגמרא [סנהדרין ע"א.] האם בן סורר ומורה אכן עתיד להיות, או שזה נכתב בשביל לדרוש ולקבל שכר, אבל מוסר השכל גדול בוודאי שיש כאן.

כתוב בפסוק "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, איננו שומע בקול אביו ובקול אמו". אומרת הגמ' בסנהדרין [שם] שהכוונה בפסוק הוא, שאם היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, או להיפך אביו אינו רוצה ואמו רוצה, אינו נעשה בן סורר ומורה, עד שיהיו שניהם רוצים. ובשם ר' יהודה מביאה הגמ' שאם לא היתה אמו שווה לאביו בקול, במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה, וסברת רבי יהודה הוא מדברי הפסוק "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" – עד שיהיה קול שניהם שווה וזהה.

אומר על כך ר' שמשון רפאל הירש בפירושו על התורה, מדברי חז"ל מסתבר לומר שבן סורר ומורה – כפי דעה אחת בגמרא – לא היה ולא עתיד להיות, וזה מפני שלא יתכן שקול אביו וקול אמו יהיו שווים (כי אשה שהקול שלה הוא כגבר היא איילונית ולא יכולה ללדת), אך מפרשת בן סורר ומורה עשויים אנו ללמוד פרק חשוב בדרכי חינוך לילדים:

רק בשעה שקולם של האב והאם קול אחד, ושני ההורים מחנכים את בנם בשאיפה אחת ומתכוונים לדבר אחד, רק אז יכולים הם לנקות את עצמם מכל אשמה ולומר שהם מילאו את חובתם כהורים, גם אם חינוך הבן לצערם לא עלה יפה. ההורים חייבים לחנך בקול שווה, במראה ובקומה שווה, שלא יהא האב מבקש ממנו דבר אחד והאם אומרת לא צריך, שלא יהיה מצב שהאם שואפת לשאיפה כזו והאב מחנכו לשאיפה אחרת, רק אם האב והאם קולם שווה, הטון בבית, החינוך בבית, השאיפות בבית, הכוונות בבית זהות, שוות, כנות ואמיתיות, אז יכולים ההורים לדעת כי את חובתם האמיתית קיימו וביצעו על הצד הטוב ביותר, ומכאן ואילך אין הדבר תלוי בהם.

האפשרות שלנו ליצור חינוך אמיתי ונכון הוא ע"י שיהיה קול אביו ואמו שווים בסגנון, בחינוך, בטון, באווירה ובשאיפות, ואז אכן יהי רצון שנזכה שהבנים שלנו והילדים שלנו ילכו בדרך הישר, התורה והיראה.